איפה אתם רואים את עצמכם בעוד 10 שנים?

בכנות -- יושבת על ספסל ובוכה על זה שביזבזתי שנים שלמות על כלום. ככל הנראה שכמות ההחמצות שלי רק תגדל ותחשות הפיספוס רק תכאיב יותר, אז יהיה על מה לבכות.
בספק שאמצא עד אז כיוון בחיים או איזושהי תכלית מספקת, אז כנראה שאעבוד באיזו עבודה פח שלא אוהב ואבזבז את רוב הכסף על כמה יציאות שבועיות לפאב חרוש שלא אוהב עם חברים שלא אוהב מספיק.
אולי גם יהיה לי איזה בן זוג זמני כזה או אחר, אבל לצד ההיכרות שלי עם עצמי - כנראה שנהיה יחד מנוחות והרגל. מין אהבה-שנאה לא ברורה, אבל בעיקר חוסר רצון לצאת לפגישות מסריחות עם אנשים חדשים בתקווה לנסות שוב ושוב למצוא אדם לא קיים שישלים אותי ואותו.
המשפחה כנראה לא תאהב אותו, כי הם בועתיים ושיטחיים, אבל גם כי איפשהו שם הם היחידים שמאמינים שמגיע לי יותר. אמא שלי כנראה תחפור על הנושא יותר מכולם, כי הוא לא יראה משהו בתמונות לצידי ואז היא לא תוכל לנופף בהן מול החברות הטיפשות שלה בעבודה.
חלילה אם הוא לא יהיה גבר לבן עם קריירה לא רעה, שאיפות מבוססות לעתיד ורצון לשניי ילדים. חלילה גם אם יהיה דומה לי.

אם יתמזל מזלי, אולי אעשה עד אז איזה תואר בתחום שבחרתי באימפולסיביות ובכלל לא רציתי ללמוד וארוויח בזכותו כמות לא רעה של שקלים בעבודה שאשנא, כדי שאוכל לעבור לדירה שכורה עם הבחור שאמא לא אוהבת במרכז הארץ. אוכל גם לממן את אותם פאבים דוחים בלילות ולהמשיך לשתות ולקוות שאמצא בסוף את המקום שלי, כמו חברה אקראית כלשהי מהתיכון שהסתדרה כבר. וואלה, היא תמיד תהיה טובה ממני.
אני שונאת את המרכז ואת תל אביב, אז זו אמורה להיות חוויה מעניינת. אולי אהפוך לאקטיביסטית ואלך להפגנות. מפגינים שם על הכל.
בשאיפה, אולי יהיו לי כמה חברים טובים שאבכה להם ולא לספסל, כי האמת שאני בחורה די חברותית.
יאללה, גיל 28 עומד להיות חביב.

אנונימית