ההורים שלי התגרשו כשהייתי ממש קטנה, "אבא" שלי מאז לא בקשר איתנו

הוא לא היה אבא שלך במשך כל השנים האלו.. פספס את כל הילדות והנעורים שלך.. לא היה שם באף רגע מיוחד, קל או קשה.

אני גם לא בקשר עם אבא שלי (אבל מגיל חטיבה), ולפני שנתיים וחצי ראיתי אותו אחרי שנתיים שלא ראיתי אותו וזה היה כמו לפגוש בן אדם זר. הוא לא מכיר אותי בכלל ואני הרגשתי שאני לא מכירה אותו ולא יכולתי לקרוא לו אפילו "אבא"

אמא שלי תמיד אומרת שזה לא פספוס שלי אלא פספוס שלו.

תשמעי שירים עצובים ותלכי לטייל במקום שקט שאת אוהבת. ואני בכל זאת ממליצה לך לחשוב שוב האם להיפגש עם אבא שלך כי אני חושבת שכדאי שתתני לו הזדמנות לפחות.

שואל השאלה:
למה שאני אהיה בדיכאון בגלל זה? =_= איפה השכל כאן?