אני חושבת שיש לי בעיה נפשית... המשך בפירוט

תשמעי, אני לא חושבת שזה יכול להיות בעיה נפשית, יש הרבה אנשים שלא מרגישים כלום לזה.. אם החוסר רגש הזה נובע גם בעוד דברים ואת רואה שזה ממש משמעותי תפגשי מאמא שלך ללכת למומחה

קורה לי גם
פשוט תתעלמי נראה לי שזה יעבור לך

אל תדאגי זה בסדר שאת לא הרגשת כלום

מזדהה איתך לגמרי! תזכרי שזה גיל ההתבגרות.. תנסי כמה שיותר להיות לא בודדת ולתקשר עם אנשים

פסיכולוג?

אני לא חושבת שתקבלי כאן בסטיפס תשובה רצינית.
אני ממליצה לך ללכת לפסיכולוג או לספר זאת למישהו שאת סומכת עליו.
אני לא יודעת כל כך איך לעזור לך אבל נעצתי:)

העובדה שלא הרגשת כלום בפיגוע אומרץ שאת לא חלשה מבחינה פסיכולוגית.
קיימת סיבה לכח שאת מדוכאת ככה. לכי לפסיכולוג

שואל השאלה:
כשאני ביקשתי לפני חודשיים מאמא שלי פסיכולוג היא אמרה שאני סתם עצובה וזה יעבור..

תזכרי שאנחנו בגיל ההתבגרות. (אפשר פרח?)

תפרטי לה את המקרה, תגידי לה שזה חשוב לך. שגם אם היא חושבת שזה כלום, שזה למען השקט הנפשי שלך שאין לך שום בעיה. בהצלחה (:

רוב הסיכויים שבגלל הדיכאון והכול פשוט הנפש שלך החליטה לנתק את הרגושת כדי לא להרגיש א הדיכאון זה בסדר זה סוג של דרך התמודדות תפתרי את הדיכאון ותרגישי רגשות

מכירה את זה לגמרי, זה תסמין נורמלי ונפוץ של דיכאון, אפטיות (אדישות), זה מרוב שאתה בדיכאון הרגשות שלך נהיים קהים וקשה לך להביע רגש.

אני חושבת שזה בגלל שאמא שלך כל פעם אמרה לך שזה חעבור ולא לקחה ברצינות אז מתישהו כבר נימאס לך בתת מודע שלך וכאב לך כל כך הרבה ושמתישהו ראית ששום דבר לא משתנה אז איפה שהו כבר אבדת.. לא יודעת איך לנסח את זה

היי, אני ככה כבר מכיתה ו' והיום אני עולה לי'א.
יכול להיות שזו רק תקופה ויכול מאוד להיות שאת מתחילה איזה לופ שקשה נורא לצאת ממנו ללא עזרה.
אם את חשה בצורך לראות מומחה ואת דואגת, אני מאוד ממליצה לך לפנות לאחד/ת.
זה אמור לעזור לך מאוד.
כיום דיכאון זו מחלה מאוד שכיחה ואסור להעלים ממנה עין, מפני שבשלב מסויים מאבדים את הרצון לחיות והקיום נראה מיותר.
אני בעצמי כמעט לקחתי לעצמי החיים מתוך הסבל הזה, עדיף לפתור את זה עכשיו.
שוב לא מנסה להלחיץ ולא כולם כמוני, ואולי באמת את רק בתקופה לא נעימה.
אבל עצה שלי, עדיף לבדוק את זה עכשיו ולגלות שזו בסך הכל תקופה קשה מאשר לשקוע בבוץ מאוחר יותר.