היי, זו שאלת פריקה בשביל כולם, אשמח אם תקראו בפירוט

אנשים חושבים שהכול טוב אצלי, וזה באמת נמאס עלי.
רק אני יודעת מה אני עוברת כדי להצליח או לפחות לנסות להצליח ואנשים אומרים לי שהחיים שלהם קשים ולי הכול עובר בקלות, כשהם בכלל לא יודעים מה אני עוברת.

יש לי קראש על מישהו שיותר מידי גדול ממני... זה חוקי (כי אני מעל 18) אבל לא ממש מתאים בהפרש גילאים:(

מציק לי שנראה לי שהקראש שלי אוהב מישהי שאני די אוייבת שלה
מציק לי שאח שלי לא מתקשר ממש עם המשפחה שלנו
מציק לי ששתי חתולות שלי שאני מאוד אוהבת חולות


אהבתי את השאלה 3>

אני מתחילה פרק חדש ומוזר מאוד בחיים עכשיו. נפרדתי וסיימתי כל כך הרבה דברים משמעותיים בחיים שלי השנה שהשיא העוצמתי מאוד שלהם היה ממש לא מזמן וזה שינה אותי כל כך אבל אני לא יודעת מה עכשיו. עזבתי את מי שהחיים שלי מבחינתי התחילו כשהכרתי אותה, מי שלימדה אותי לאהוב, להרגיש, לאהוב מוזיקה, לאהוב שירה ואת הקול האנושי, לאהוב להלחין וליצור. מי שלימדה אותי שאני לבד ואני צריכה ליצור קשרים והראתה לי איך לעשות את זה. מי שנתנה לי יחס חם ואוהב ואישי הרבה יותר מכל מי שאי פעם הכרתי והראתה לי עולמות בלי גבולות והראשונה שהתאהבתי בה. עכשיו אחרי שלוש וחצי שנים העזתי לספר לה ולנתק את הקשר איתה. נפתרתי גם מכמה מכשולים שהיו לי בדרך. עברתי סערות רגשיות והעולם הלך ונראה לי כל כך מוזר וזה רק נהיה פסיכי יותר מיום ליום ועכשיו הכל נראה אמיתי ורגיל כל כך. כשהבאתי את עצמי לקצה היכולת הייתי נותנת צבע ליום, הייתי יושבת בתוך חדר וכל הרהיטים בו היו רק רקע למה שבאמת מילא אותו שאלה היו המחשבות שבראש שלי. הקירות לא היו מרגישים לי יציבים והאוויר הרגיש כמו מים שלפעמים סוחפים ולפעמים מטביעים. ועכשיו רהיטים הם רהיטים, הקירות יציבים, האוויר הוא אוויר וליום הזה אין צבע. אני לא יודעת אם זה טוב או רע. אני לא יודעת מה אני מרגישה וזה כרגע כואב מדי לנסות לפענח. ואת המטרות הבאות שלי אני בדרך להגשים בעזרת אנשים שעדיין זרים לי אבל בעיקר לבד. אני בסך הכל בת 17 ויש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד, אבל אני מתחילה עכשיו מסע שעלול להשפיע על כל המוזיקה ומבחינתי על העולם. איך לעזאזל הכנסתי את עצמי לזה.

מפריע לי שכולם לוקחים אותי כמובן מאליו.
מפריע לי שאני לא מצליחה להיות מי שאני באמת.
מפריע לי שהלילה אני מפחדת כמו תינוקת מכל רעש.
מפריע לי שכל פעם שקע לי אני מתאפקת עד שהכל מתפוצץ לי בפנים.
מפריע לי שאני חרדתית לגבי המשפחה שלי ובוכה רק מהמחשבה שמשהו יקרה להם.

אני לא יודעת על מי לסמוך. כל כך בא לי חברה שאני באמת אעניין אותה ויהיה לה אכפת ממני, או לא חברה פשוט מישהו, אבל כל החברות שאני פורקת אצלן בהתחלה לקחו אותי ברצינות, אבל עכשיו כבר כשאני בוכה כ הזמן עונות לי רק " אוי" "באסה" או אמוג'י כלשהו, ומעבירות נושא.
אני יודעת שאין להן מה לעשות עם הבעיות שלי, אין להן איך לפתור אותן ואני באמת מתלוננת להן הרבה. אבל אני ממש צריכה את זה. שמישהו פשוט יקשיב לי, יבין אותי, יראה לי את הדברים שאני רואה מזוית אחרת, יעזור לי, וכבר אין מישהו כזה. וכל אחד שאנ יפונה אליו מאכזב אותי אז כבר נמאס לי לפנות.
אני לא מקורבת מספיק לאף אחד, לפני שאני נרדמת, כשאני פשוט חושבת מלא אני כל הזמן מדמיינת שיחות שהלוואי שהיה לי אומץ לעשות אותן, אבל הן נשארות רק בדמיון שלי.

עד לפני קצת יותר משבוע הייתי בטוחה שיש לי המון חברים וחשבתי שאם תיהיה לי בעיה אני ידע שיש לי אל מי לפנות
אבל טעיתי
לפני כמה ימים בלילה הייתי באינסטגרם וראיתי משפט שרשום בו משהו על זה שאם יש לך לבר אחד שאתה יכול לספר לו משהו בלי שהוא ישפוט אותך אז תשמור אותו ואז חשבתי טוב טוב על זה איזה חברים אני יכולה לספר להם משהו בלי שהם ישפטו אותי וגיליתי שאין לי כאלה
לפני קצת יותר משבוע חבר שלי הציע לי ואנחנו חברים ורק אחרי זה גיליתי שהרבה בנות אוהבות אותו ושהם בשניה הפנו עלי את הגב רק בשניה שהם שמעו שאנחנו חברים נאבדו לי המון חברים.
בשנתיים האחרונות עברתי שנתיים נוראיות תמיד אמרתי לעצמי שאם כרגע רע לי אז עוד מעט יהיה טוב עוד מעט הכל יסתדר וסוף סוף שהכל הסתדר עוד משהו נוראי הגיע. מאוד קשה לי לספר למישהו על מה שקרה אז רק חברה אחת שלי ידעה מה שקורה שהיא חברה שלי רק שנתיים
ויש לי שתי חברות שהן חברות שלי מהגן שכל פעם שרציתי לספר להן מה יושב עלי למה אני תמיד עצובה הן קילקלה את הסיטואציה כל פעם שאני מספרת משהו על עצמי הן שופטות ומתחילות להתווכח איתי וכל כך פחדתי שאם אני יספר לך הן יתייחסו לזה כעוד משהו שאפשר להתווכח עליו...
התקופה האחרונה מאוד קשה לי...
אני לא רוצה שאף אחד יגלה מה יושב עלי ולמה אני עצובה אז אני מכניסה הכל פנימה וזה מאוד קשה כשכל כך הרבה דברים יושבים עליך זה קשה שאתה יודע מה קורה ואתה יודע שאין לך כל כך הרבה מה לעשות
ניסיתי להישאר חיובית להיות אופטימית להיות שמחה לשנות את הפרצוף של מעצב לשמחה וכמובן שהכל הצגה
ובפנים אני מרגישה על הפנים
אני משקרת בפרצוף לחברות שלי אומרת להן שהכל בסדר והכל מעולה אפילו שהכל ההפך מזה...
מאוד קשה להחזיק את כל הסיפור הזה בפנים בעיקר לילדה בת 13...
אני מנסה להישאר חזקה
להראות שכלום לא יעצור אותי אפילו אם זה הדבר הכי חזק בעולם
בחיים לא פרקתי בפני מישהו פנים אל פנים את כל הסיפור אפילו רק לחברה שלי רק אמרתי לה מה הסיטואציה וזהו
זה מאוד קשה לי לדבר על זה
הרבה יותר קל לי לכתוב על זה

בבית ספר זה היה הכי קשה
הייתי צריכה להגיע כל בוקר וללמוד כרגיל כאילו שהכל בסדר וכמובן שבשיעורים לא הייתי מרוכזת בכלל כי חשבתי מה קורה עם כל הסיטואציה הנוראית הזאת
כשהכל התחיל הייתי ילדה בת 11 וחצי שלא הבינה כלום בחיים שלה
כרגע אני ילדה בת 13 וחצי ושמה זה להראות שהיא בסדר שהיא לא צריכה עזרה שזה בסדר שהיא לבד שהיא מנסה להראות לכולם שהיא בסדר אבל היא ממש ממש לא

הלוואי שהיו לי את החברים הנכונים שהייתי יכולה לפרוק אצלם את הכל
רק חבל שאין לי אותם