9 תשובות
ממש לא
אנורקסיה זאת מחלה קשה שקשה לצאת ממנה
אנורקסיה זאת מחלה קשה שקשה לצאת ממנה
ממש אבל ממש לא.
זה לא כל חלום של בת
זה לא כל חלום של בת
אני חושבת שהסיבה לאיך שהבנות האלה מתנהגות זה הבנים בסביבה שלהן.
"אם תאכלי לידי המבורגר אני לא ארצה לדבר איתך".
"אם תאכלי לידי המבורגר אני לא ארצה לדבר איתך".
שטויות
אפילו אנורקסיות לא חולמות להיות אנורקסיות. הן חולמות להיות רזות. אני אישית חושבת שלהיות רזה זה לא יפה. לדעתי בנות מלאות זה יפה, זה מחמיא, זה נשי. האמא הזאת מכניסה לבת שלה שטויות למוח. "להיות יפה זה להיות חוט" בולשיט
אפילו אנורקסיות לא חולמות להיות אנורקסיות. הן חולמות להיות רזות. אני אישית חושבת שלהיות רזה זה לא יפה. לדעתי בנות מלאות זה יפה, זה מחמיא, זה נשי. האמא הזאת מכניסה לבת שלה שטויות למוח. "להיות יפה זה להיות חוט" בולשיט
מה? אפעם לא חשבתי על זה, מי כן?
פאק מתי אנשים יבינו
אנורקסיה זה מחלה נפשית, זה לא קשור למשקל, זה בראש, זה קשור לדימוי עצמי ובדרך שאת רואה את עצמך וכמה שמישהו רוצה להרזות לא כמה שמישהו רזה...
אוקיי אתם תשנאו אותי
אבל אני... רוצה להיות חולה, רוצה להיות כזאת שרואים לה את כל העצמות, זה פשוט מה שאני חולמת עליו, לא אשמתי, אני פשוט אוהבת את זה, אני רוצה להיות "אנורקסית" ועשיתי בשביל זה דברים נוראיים, בחיים לא חשבתי שזה יקרה, תמיד חשבתי שאני נראית רע אבל בחיים לא חשבתי על משקל, מי היה מאמין שלפני שנה ישבה בכיסא הזה מול המחשב הזה ילדה תמימה וראתה שאלות כמו "אכלתי אפונה וקצת פרכית אורז עם גבינה, זה הרבה ליום?" לא הבנתי מה קורה לבנות האלה, דאגתי להן בשקט, רציתי להגיב בשאלות אבל לא רציתי לעודד אותן להמשיך באמירה שזה מעט וגם לא רציתי לזרוע להם מלח על הפצעים ולהגיד "תאכלי עוד" כי אם היא עושה את זה, אם היא מרעיבה את עצמה, כואב לה גם ככה, והיא מרגישה רע עם עצמה ואת זה אני מבינה, אבל, לא הבנתי לגמרי, בפנימייה כל מה שחשבתי על אוכל השתנה, בתור ילדה תמיד הייתי בתת משקל כי כשהייתי קטנה אבא שלי הכריח אותי לשבת כל היום, מהבוקר עד הערב על פאקינג כיסא עד שלא אסיים את האוכל, הוא דחף לי את מה שלא סיימתי לגרון בכוח והקאתי וככה פשוט אוכל דחה אותי, אבל האירוניה, כשהתחלתי לדאוג ממשקל התחלתי לעלות, נכנסתי להתקפי חרדה וחתכתי את הירכיים מעצבים שהן גדולות מדי, ובפנימייה התחלתי לפעול, היה קל יותר כי... יש שם מלא אנשים ופחדתי לאכול מולם, ועכשיו אני שמנה יותר ואני בבית אז אני רק בוכה
אנורקסיה זה מחלה נפשית, זה לא קשור למשקל, זה בראש, זה קשור לדימוי עצמי ובדרך שאת רואה את עצמך וכמה שמישהו רוצה להרזות לא כמה שמישהו רזה...
אוקיי אתם תשנאו אותי
אבל אני... רוצה להיות חולה, רוצה להיות כזאת שרואים לה את כל העצמות, זה פשוט מה שאני חולמת עליו, לא אשמתי, אני פשוט אוהבת את זה, אני רוצה להיות "אנורקסית" ועשיתי בשביל זה דברים נוראיים, בחיים לא חשבתי שזה יקרה, תמיד חשבתי שאני נראית רע אבל בחיים לא חשבתי על משקל, מי היה מאמין שלפני שנה ישבה בכיסא הזה מול המחשב הזה ילדה תמימה וראתה שאלות כמו "אכלתי אפונה וקצת פרכית אורז עם גבינה, זה הרבה ליום?" לא הבנתי מה קורה לבנות האלה, דאגתי להן בשקט, רציתי להגיב בשאלות אבל לא רציתי לעודד אותן להמשיך באמירה שזה מעט וגם לא רציתי לזרוע להם מלח על הפצעים ולהגיד "תאכלי עוד" כי אם היא עושה את זה, אם היא מרעיבה את עצמה, כואב לה גם ככה, והיא מרגישה רע עם עצמה ואת זה אני מבינה, אבל, לא הבנתי לגמרי, בפנימייה כל מה שחשבתי על אוכל השתנה, בתור ילדה תמיד הייתי בתת משקל כי כשהייתי קטנה אבא שלי הכריח אותי לשבת כל היום, מהבוקר עד הערב על פאקינג כיסא עד שלא אסיים את האוכל, הוא דחף לי את מה שלא סיימתי לגרון בכוח והקאתי וככה פשוט אוכל דחה אותי, אבל האירוניה, כשהתחלתי לדאוג ממשקל התחלתי לעלות, נכנסתי להתקפי חרדה וחתכתי את הירכיים מעצבים שהן גדולות מדי, ובפנימייה התחלתי לפעול, היה קל יותר כי... יש שם מלא אנשים ופחדתי לאכול מולם, ועכשיו אני שמנה יותר ואני בבית אז אני רק בוכה
אני מגיל קטן מקפידה טיפה יותר על מה שאני אוכלת, כי זה הגוף שלי, תמיד הייתי בעודף משקל. לא בהכרח כי אכלתי, כי זאת הגנטיקה.
בשנתיים שלפני השנה הזו, ממש נכנסתי לרעיון של הדיאטות, אבל לא בגלל בנים, אלא בשביל עצמי, והבריאות שלי, וירדתי אולי 3 קילו.
השנה, פשוט אמרתי לעצמי:"את צריכה להנות מהאוכל. את צריכה את הילדות הזאת. אז מה אם אכלת חצי פיצה לבד. אז מה אם פתאום בא לך המבורגר. אז מה? מי יבוא ויעז להגיד לי משהו על כמה שאני אוכלת? אם מישהו יבוא, שילך לחפש איזשהי מקל."
ובאמת, לראות את כולן מסיביב רזות, כי זו הגנטיקה שלהן לא הוסיף לי, אבל עדיין הייתי בדעה הזאת. לאט לאט מצאתי עוד בנות כמוני, שאוכלות בלי לשים פס על מי שמסביבן.
אף פעם לא היה לי חלום להיות אנורקסית. גם לא להיות רזה.
החלום שלי היה להיות בריאה. להיות במשקל תקין.
והיום, אני כן טיפה יותר אוכלת וכן טיפה יותר מרשה לעצמי.
אבל היום, לי ולחברה הכי טובה שלי, שכן, אנחנו טיפה יותר מלאות כי אנחנו מרשות לעצמינו יש חבר. וכן, חבר שלי לקוח אותי לאכול המבורגר. וכן, אני אוכלת ליד בנים. מי שלא טוב לו מוזמן ללכת.
ומכאן כמה מסקנות:
1-תעריכו את עצמך. במיוחד הבנות שבסרטון או כאלה שהסרטון הזה נכון לגביהן. מי קבע שבגלל שהם בנים מותר להם לאכול המבורגר? איך יש קשר בין המין לבין המשקל? למה זה שאת בת הופך אותך אוטומטית למישהי שבדיאטה? זאת חשיבה לא נכונה וצריך להיפטר ממנה.
2-הבנים בסרטון, תסלחו לי על המילה, דפוקים בשכל ומלאי סטריאוטיפים. למה אם מישהי אוכלת וכיף לה צריכה לאכול ככה שלא תראה? מניסיון, אם מישהו אוהב אתכן, הוא יאהב גם בלי שתלכי לשירותים כדי לאכול את הסנדוויץ', או בזמן שהוא אוכל המבורגר את תאכלי סלט. לא. אם הוא אוהב אתכן, הוא ייקח אתכן לאכול איתו את ההמבורגר. יש מבין? יופי.
3-אנורקסיה זאת מחלה קשה. זה משהו שבא ממחשבה מוטעית. אל תחשבו שזה אוטומטית טוב. זה לא נכון. קשה לצאת מזה. תעשו לעצמכן טובה, ותאהבו את עצמכן כמו שאתן.
4, אחרון חביב-אתן לא קוף אחרי בנאדם! אם אמא עושה דיאטה- זה לא אומר שאת צריכה. אמא אחרי לידה, אולי אפילו יותר. אם חברה שלך בדיאטה- זה לא אומר שגם את צריכה. החברה שלנו כל כך יפה כי יש בה מגוון. יש בה הכל מהכל. יש גוף כזה וגוף כזה, משקל כזה ומשקל כזה. אל תשנו את זה בעצמכן. תוכיחו לעצמכן שאת אוהבות את עצמכן ובטוחות במה שיש לכן. תוכיחו לעצמכן שאת הצבע שחסר לסביבה, שלא היה עוד משהו כזה, שאת מיוחדות, ולא כמו כל אלה שבפרסומות.
תועמדו בכל אלה ויהיה לכן רק טוב (:
**כן, אני יודעת זאת חפירה, אבל היה חשוב לי להגיד**
בשנתיים שלפני השנה הזו, ממש נכנסתי לרעיון של הדיאטות, אבל לא בגלל בנים, אלא בשביל עצמי, והבריאות שלי, וירדתי אולי 3 קילו.
השנה, פשוט אמרתי לעצמי:"את צריכה להנות מהאוכל. את צריכה את הילדות הזאת. אז מה אם אכלת חצי פיצה לבד. אז מה אם פתאום בא לך המבורגר. אז מה? מי יבוא ויעז להגיד לי משהו על כמה שאני אוכלת? אם מישהו יבוא, שילך לחפש איזשהי מקל."
ובאמת, לראות את כולן מסיביב רזות, כי זו הגנטיקה שלהן לא הוסיף לי, אבל עדיין הייתי בדעה הזאת. לאט לאט מצאתי עוד בנות כמוני, שאוכלות בלי לשים פס על מי שמסביבן.
אף פעם לא היה לי חלום להיות אנורקסית. גם לא להיות רזה.
החלום שלי היה להיות בריאה. להיות במשקל תקין.
והיום, אני כן טיפה יותר אוכלת וכן טיפה יותר מרשה לעצמי.
אבל היום, לי ולחברה הכי טובה שלי, שכן, אנחנו טיפה יותר מלאות כי אנחנו מרשות לעצמינו יש חבר. וכן, חבר שלי לקוח אותי לאכול המבורגר. וכן, אני אוכלת ליד בנים. מי שלא טוב לו מוזמן ללכת.
ומכאן כמה מסקנות:
1-תעריכו את עצמך. במיוחד הבנות שבסרטון או כאלה שהסרטון הזה נכון לגביהן. מי קבע שבגלל שהם בנים מותר להם לאכול המבורגר? איך יש קשר בין המין לבין המשקל? למה זה שאת בת הופך אותך אוטומטית למישהי שבדיאטה? זאת חשיבה לא נכונה וצריך להיפטר ממנה.
2-הבנים בסרטון, תסלחו לי על המילה, דפוקים בשכל ומלאי סטריאוטיפים. למה אם מישהי אוכלת וכיף לה צריכה לאכול ככה שלא תראה? מניסיון, אם מישהו אוהב אתכן, הוא יאהב גם בלי שתלכי לשירותים כדי לאכול את הסנדוויץ', או בזמן שהוא אוכל המבורגר את תאכלי סלט. לא. אם הוא אוהב אתכן, הוא ייקח אתכן לאכול איתו את ההמבורגר. יש מבין? יופי.
3-אנורקסיה זאת מחלה קשה. זה משהו שבא ממחשבה מוטעית. אל תחשבו שזה אוטומטית טוב. זה לא נכון. קשה לצאת מזה. תעשו לעצמכן טובה, ותאהבו את עצמכן כמו שאתן.
4, אחרון חביב-אתן לא קוף אחרי בנאדם! אם אמא עושה דיאטה- זה לא אומר שאת צריכה. אמא אחרי לידה, אולי אפילו יותר. אם חברה שלך בדיאטה- זה לא אומר שגם את צריכה. החברה שלנו כל כך יפה כי יש בה מגוון. יש בה הכל מהכל. יש גוף כזה וגוף כזה, משקל כזה ומשקל כזה. אל תשנו את זה בעצמכן. תוכיחו לעצמכן שאת אוהבות את עצמכן ובטוחות במה שיש לכן. תוכיחו לעצמכן שאת הצבע שחסר לסביבה, שלא היה עוד משהו כזה, שאת מיוחדות, ולא כמו כל אלה שבפרסומות.
תועמדו בכל אלה ויהיה לכן רק טוב (:
**כן, אני יודעת זאת חפירה, אבל היה חשוב לי להגיד**
צעירה אבל עם ניסיון...
מי שאומרת שבא לה להיות אנורקסית היא בדרך כלל ילדה שלא מבינה מה זה אנורקסיה
אוקיי אני בת וזה ממש לא החלום שלי
אני בינונית על סף מלאה ואני אוהבת את הגוף שלי ולא זה לא כי יש לי יותר מדי בטחון עצמי.
אני לא אוהבת בעצמי הרבה דברים, פשוט זה לא אחד מהם.
יש לי רווח קטן בין הרגליים.
זה לא הופך אותי לרזה, זה פשוט מבנה גוף כזה.
אני מכירה מלא בנות רזות בלי רווח ובנות יותר שמנות מהן עם רווח.
יש לי הרבה חברות שבדיאטות בגלל הסטיגמה הטיפשית הזו של "ככל שבת יותר רזה ככה היא יותר יפה" ובעייני זה נורא.
אני בינונית על סף מלאה ואני אוהבת את הגוף שלי ולא זה לא כי יש לי יותר מדי בטחון עצמי.
אני לא אוהבת בעצמי הרבה דברים, פשוט זה לא אחד מהם.
יש לי רווח קטן בין הרגליים.
זה לא הופך אותי לרזה, זה פשוט מבנה גוף כזה.
אני מכירה מלא בנות רזות בלי רווח ובנות יותר שמנות מהן עם רווח.
יש לי הרבה חברות שבדיאטות בגלל הסטיגמה הטיפשית הזו של "ככל שבת יותר רזה ככה היא יותר יפה" ובעייני זה נורא.
אנונימית
באותו הנושא: