אמא שלי לחוצה לקחת אותי לפסיכיאטר

אני לא בטוחה שאני צריכה את זה. כלומר כן, אני מתבודדת, אני סגורה בחדר, אני לא אוכלת הרבה, לא יוצאת הרבה מהבית או מהמיטה. ויש לי המון קשיים בתפקוד בחברה. היא חושבת שיש לי חרדות ודיכאון, וזה נכון ולא נכון. בכל יום התחושות שלי משתנות. מה שלא משתנה זה העניין שלי בדברים. פשוט נוח לי ככה במצב הזה. ואני לא רוצה שזה ישתנה. למרות שמצד שני אני יודעת שזה לא בסדר. ומצד שלישי אולי זה סתם מעיד על עצלנות ולא על שום בעיה נפשית? מצד רביעי יש גם לא מעט ימים גרועים מאוד והמצב הנפשי שלי מאוד ירוד וחרא ולא תמיד בגלל סיבה.
כן יש סיכוי שאצא משם מאובחנת בכמה דברים, אבל אני לא יודעת אם מתאים שאקבל תרופות. ואני לא רוצה שזה יפגע בכבד בטווח הרחוק. לפסיכולוג אני לא יכולה ללכת מסיבות מסוימות (הייתי מעדיפה אבל אי אפשר). ואם לא אלך לפסיכיאטר אצטרך לדבר עם רופא משפחה כאילו הוא פסיכולוג (אמא שלי תכריח אותי) ואני ממש לא מתכוונת לעשות את זה.
אני לא יודעת מה לעשות. אני מרגישה שאני לא רוצה שהמצב ישתנה כי נוח לי. פעם רציתי שזה ישתנה ועכשיו אני משום מה לא. אמא שלי מנדנדת לי על זה כל הזמן, היא נורא דואגת ומבחינתה אני חייבת לדבר עם מישהו.
מה לעשות עם עצמי?