למה כולכם שכחתם את צ'סטר בנינגטון

לא זכרתי אותו עוד לפני שהוא מת

שואל השאלה:
אבל הוא מת לא מזמן ומייקל ג'קסון מת מזמן

עוד לא עבר לי קורט קוביין
תכף צ'סטר

מי אמר ששחכתי?
אני עדיין מאזינה ללינקין פארק
והוא על הקיר שלי (ציטוט שלו)

כי אם הייתי נתקעת בחשיבה על כל בן אדם שנפטר \ התאבד, הייתי מאבדת את השפיות
כן הוא התאבד ואני הייתי ממש שבורה מזה, אבל ממשיכים, מה גם מה שקרה עם אמיר פיי גוטמן באותה התקופה בכלל שבר אותי ועוד אלפי אנשים
פשוט צריך להמשיך ולכבד את זה
לא שכחתי אותו

שואל השאלה:
גם לקורט קוביין אני מתגעגעת

שואל השאלה:
אני לא מתגעגעת רק למוזיקה

שואל השאלה:
ייכול להיות שהוא לא התאבד

מי שכח? אני מקשיב לburn it down עכשיו והייתי במופע קטן לזכרו לפני כמה ימים

אני לא שכחתי, איך אפשר לשכוח?

שואל השאלה:
איפה היה המופע

בבית מלון קטן בירושלים

לורד כוחות האוכל לזה שהיה בתל אביב?

לא, בירושלים

שואל השאלה:
ולמה אני לא הייתי שם

כי לא היית

שואל השאלה:
זה לא פייר שהקבר שלו רחוק גם של קורט קוביין

לצ'סטר הייתה השפעה רבה על חיי החטיבה-תיכון של ילדיי סוף שנות ה80, שנות ה90 ואפילו תחילת ה2000, אבל המוות שלו, כמו מוות של רבים אחרים, לא עצר את העולם מלכת.
יש שיר ישראלי שתמיד מתנגן לי בראש בסיטואציות כאלו, שמתאר בעיניי בעין האובייקטיבית ביותר השפעת מוות יחיד - "אחלום לנצח" של מופע הארנבות של ד"ר קספר.
בשיר מופיעות השורות המדוייקות עד צביטה; "גם אם שוב אעצום את עיניי, השמש תזרח. כולם יחיו כאן טוב גם בלעדיי. גם אם לא הייתי בכלל, הבוקר יבוא. העולם גדול מדי עלי, העולם יפה מדי אולי."

המוות של צ'סטר הוא איום ונורא, אבל עם כל הצער - צריך להמשיך. אין טעם לבכות דמעות בגודל האוקיינוס, לשבות רעב ולאיים בהתאבדות המונית, כי הוא כבר לא יחזור.