דברים שרק ביישנים יבינו?

יודעים תתשובה לשאלה בכיתה אבל לא מצביעים כי מתביישים מהמורה ומהילדים אם זאת טעות

הקטע הזה שמישהו יושב מולך באוטובוס וקצת לחוץ בגלל זה ולא
יודע לאין להסתכל ואז אתה שואל את עצמך הוא בוהה בי או משהו

כשאתה צריך לדבר עם מישהו אבל הוא מדבר עם מישהו אחר אז אתה עומד בצד כמו אידיוט מסתכל עליו ולצדדים ומחכה עד שיסיימו לדבר על החיים שלהם.

כשהמורה מקריאה שמות. זה מדבר בעד עצמו.

שאומרים לי "למה את כל כך שקטה?" ומבפנים אני כזה אומרת אני ממש לא שקטה תפסיקו להגיד לי את כבר

אמאלה מזדה עם כולם! ^^

שאתה רוצה לקנות משהו אבל אתה מתבייש ללכת למוכר
ששואלים אותך מה עשית בחופש
שחברה שלך הולכת לאיזה חברה שפתאום היא ראתה (שאת לא מכירה) ואת לא יודעת מה לעשות עם החיים שלך עד שהיא תחזור
אם אני אזכר אני אכתוב עוד

הכי עצוב שאני מזדהה עם כל זה

כשאתה רואה אנשים ברחוב ועובר לצד השני של המדרכה כדי לא להיות ליידם

גם אני זה בסדר^

שחברים שלך מחליטים להפגיש אותך עם חברים אחרים שלהם ואתה כזה
oh no

שכולם חושבים שאת סנובית

כשאתה רוצה לשאול שאלה אבל בסוף מתלבט אם לשאול או לא

שואל השאלה:
ואז לא שואל^

כשחברה שלך פוגשת עוד חברה בזמן שהיא איתך והן מתחילות לדבר, אז את מנסה לחשוב מה לעשות עם החיים שלך בינתיים...

כשצריך לעשות מצגת מול הכיתה
כשיושבים בכיתה במעגל וכל אחד מדבר

שואל השאלה:
כל כך^^

שיש לך יום הולדת והמשפחה מתקשרת אליך ומברכת אותך

שאתה צריך להכיר חברים חדשים ומתבייש לדבר מולם
כזה קשה לדבר...

"תאמת הייתי בטוח בהתחלה שאת סנובית"

*החרדה המטורפת מלדבר עם אנשים בפאלפון/או להקליט הקלטות בוואצאפ.
*שאת יושבת במושב ליד החלון באוטובוס ומישהו מתיישב לידך ואת צריכה לרדת עוד 2 תחנות.
*שאת עוברת צומת או מקום עם הרבה מכוניות ואנשים ואת מרגישה שכולם מסתכלים עליך ובוחנים אותך ופתאום את עושה תנועות מביכות.
*שאת מפחדת להסתכל לאנשים בעיניים.
*עד שאת סוף סוף תופסת אומץ להגיד משהו בקול את אומרת אותו בשקט ואף אחד לא שומע אותך ואת פשוט מעדיפה להירקב ולשתוק עד המוות ולא להגיד עוד משהו מטומטם.
*הפחד מללבוש בגדים שאת אוהבת מהפחד של "מה אחרים יגידו?"
*לחייך כמו מטומטמת ברגעים מביכים
*כשאת לא יודעת להתנהג עם בנים, רוב הזמן אני פשוט עושה פאדיחות לידם מרוב ביישנות

יש המון, פשוט לא עולה לי לראש

חחח שאני מתביישת לקנות פדים או סכין גילוח

לפעמים כשאתה מדבר הקול שלך נעשה צרוד יותר יותר.
או יודע תשובה לשאלה בכיתה אבל מעדיף שלא להשמיע את קולך.

כשאתה לא מוצא משהו בסופר ונאלץ ללכת הביתה בלי לקנות כלום כי לשאול את המוכר איפה זה יותר מידי מסוכן

כשאת הולכת אחרי חברות בחנות בגדים ומפחדת שמוכרות יפנו אליך

שכולם חושבים שאת סנובית או ששואלים "את בכלל מדברת?" כן רק לא איתך

לצאת לבחוץ ולהרגיש כאילו כולם מסתכלים עליך

הרצון שהאדמה תבלע אותך.
הפחד מלפני פגישה עם מישהו.
הפחד להסתכל לאנשים בעיניים, ויוצא שאתה משפיל את הראש הרבה פעמים.
הפחד לדבר עם מוכרים/מלצרים או כל אדם לא מוכר.
שאתה מזדהה מכל התשובות פה, וחושב "אה זה קרה לי לפני שבועיים".

כשאתה רוצה להגיד/לענות משהו אבל מתבייש/ת אז את/ה פשוט חוזר/ת על זה בלופים בלב...

כשאת לא הגעת לבית ספר אז את צריכה להתקשר למישהו לשאול לגבי שיעורי בית...

כשמישהו (בן) ניגש איליך ואומר היי ואת כל כך מובכת ויוצא לך היי ביישני כזה ואז את בחרדות שהוא חושב שאת מאוהבת בו...

(לא היה לי כוח לעשות הכל גם בלשון זכר וגם בנקבה..)

לבהות בחלל ואז לפחד שמישהו חשב שאני מסתכלת עליו ואני מנסה להיזכר איפה בדיוק בהיתי ואז מישהו קולט את המבט שלי ואני מסתובבת ואז חוזרת להסתכל ולתהות אם הוא שם לב ומה הוא חושב
להיות באוטובוס\כיתה\מקום כלשהו ולשמוע צחקוקים ולחשוב שזה בגללי
לצאת כמה תחנות לפני התחנה שלי כי האוטובוס מלא ואני מתביישת לעמוד מול האנשים\ ליד אנשים
במשך כל הזמן שהמורה מקריאה שמות להתלבט בראש אם להגיד "כאן" או "פה" ולחשוב אם להרים את היד זה מספיק...
לא לענות בכיתה
אם אני כן עונה אני כולי רועדת והבטן מתהפכת ומדי פעם בכיתי
הגמגום כששואלים אותי משהו
מנסה להיצמד לאיזה קיר אם יש אזעקה אם משהו ולדמיין שאני לבד
לא לדעת מה השעה אף פעם כי אין לי פון ואני מתביישת לשאול
ללכת לאיבוד כי זה קל יותר מאשר לשאול "אדוני? איזה רחוב זה?"
הפחד לטייל במקום ציבורי לבד
הפחד ללכת לחנות מכולת או סופר
חרדות מלשאול "מה?" יותר מפעם אחת
לפחד לדבר עם האיש שיושב לידי באוטובוס שיתן לי לצאת בתחנה שלי
לא לחזור על זה פעמיים כשאני מדברת חלש, עדיף פשוט לסתום
להימנע מלהגיד שמות של אנשים או של מקומות כי אני מפחדת לטעות
להתחיל לרעוד כשיש מישהו מאחוריי
להיכשל אבל לא להקריא משהו מול הכיתה
מסתובבת שעות בחנות כדי להתכונן נפשית לשיחה עם המוכר\ת
מפחדת להיות יותר מדי זמן בחנות אם אני לא קונה כלום ומרגישה כאילו המוכרת רוצה שאמות למרות שאם המצב הפוך ואני הייתי המוכרת, מה פאקינג אכפת לי שמישהו סתם מסתכל, החנות לא עולה באש

זה שאני צריכה להציג מצגת בפני כל הכיתה או להקריא משהו. זה שאני יודעת את התשובה לשאלה שהמורה שואלת אבל אני לא עונה כי אני מפחדת שיגידו שזה טעות. זה שאני מתביישת להגיד לקראש שלי שאני אוהבת אותו. זה שאם האוכל לא טעים לי במסעדה אני לא אומרת משהו למלצר אלא החברים שלי עושים בשבילי. זה שניגש אלי מישהו חדש ומנסה לדבר איתי אבל השיחה לא כל כך הולכת בגלל שאני מתביישת.

שהולכים למסעדה ומבקשים מההורים להגיד את ההזמנה שלך ואז הם שמים עליך יד ואתה מתבייש (כאילו בהזמנה הם אומרים "בשבילו" ושמים עליך יד)

1. לאחר לכיתה
2. להציג בכיתה
3. כשמסדרים את הכיתה בח' ואז תורך לדבר
4. כשאתה עולה לאוטובוס וכולם מסתכלים עליך
5. כשאתה מפחד לעשות תרגילים בספורט בכדי לא לפשל בזמן שהתלמידים מסתכלים
6. רשימת שמות

#כשאתה נכנס באיחור לכיתה ומרגיש שכל הכיתה בוהה בך.. אני אישית מרגישה שכשבוהים בי ההליכה שלי מוזרה ורובוטית כזאת ממבוכה.

#לא מתקשרת להזמין אוכל, קביעת תורים, מבקשת מאמא לבוא איתי למקומות כמו רופא וכו' כדי שהיא תדבר ולא אני

#לענות "פה" כשהמורה מקריאה שמות בכיתה

#לדבר עם בן אדם זר. הקול שלי אוטומטית נהיה מוזר ומביך.

#עגבנייה ליד בנים. אבל ממש עגבנייה!

#כשאני עוברת ברחוב ויש חבורת נערים אני לא מסתכלת אליהם ישירות אלא מסתכלת מסביב ואם אפשר גם עוברת כביש.

#כשאתה הולך ברחוב לבד ויש הרבה אנשים -לעשות את עצמך מדבר בטלפון ולנהל עם עצמך שיחה של רק "כן" ו-"לא" כדי שאנשים לא יחשבו שאתה "זאב בודד" בלי חברים.

#להכנס לכיתה לכיתה לבקש כיסא- אוי האימה.

#לרקוד במסיבות רק בחלומותיי

#כשאתה עונה תשובה לשאלה בכיתה והמורה לא שומעת אז אתה מציל את עצמך ועונה "לא משנה" במקום לחזור על התשובה, ואולי לטעות ולהביך את עצמך מול כולם.

#לשבת באוטובוס עם הפנים כנגד כיוון הנסיעה כך שכל הנוסעים מולך. אני אוטומטית בוהה בפלאפון.

#לומר היי לאורחים.

#לומר ביי לאורחים.

#כשמבקשים ממך לספר על עצמך מול כולם

#לא לצאת מהתא מדידה למראה הגדולה בחנות בגדים (כשאין מראה בתוך התא) ולהסתפק במבט מלמעלה על הגוף או לצלם בפלאפון כדי לדעת איך הבגד יושב.

#להצטלם בפומבי ליד מלא אנשים או כשאנשים מצלמים אותי. אני שונאת שאנשים שהם לא אחיות שלי מצלמים אותי.. אני מרגישה לא בנוח.

זה כעיקרון מה שאני מרגישה... וכשאני כותבת את זה אני שמה לב שיש לי הרבה מאוד בעיות >_< חח

תמיד קינאתי באנשים שקטים שחושבים שהם סנובים.
אני שקטה ועלי תמיד חושבים שאני פחדנית ומפחדת לדבר, מעדיפה להיות סנובית ולא כזאת.

שאת הולכת לחברה ואמא שלה מתחילה לדבר איתך ואת לא יודעת איפה לקבור את עצמך

הרגע הזה שאתה מזדהה עם כל מה שרשמו:/
שאתה מעדיף להתכתב בווצאפ ולא בפלאפון (רק אני?)
שאפילו תשובה פה, באתר אנונימי אתה הופך לאנונימי (ת)

פאק פשוט כל מה שכתוב פה אני מזדהה
כתבו פה דברים דומים אבל אכתוב כלום, כי אין לי חיים xd

-באוטובוס או ברכבת כשמתיישבים לידך ואת צריכה לצאת בתחנה הבאה ומפחדת לעבור וליפול או לעשות פאדיחה.
-כשאת עוברת לכיתה חדשה ואת ישר שקטה ולא מתחילה לדבר עם כולם וכולם חושבים שאת סנובית או מוזרה או משהו
-שבאלך ללבוש בגד שאת אוהבת או לעשות תסרוקת שונה מכרגיל, ובשנייה האחרונה משנה מהפחד, שיגידו לך או יחשבו משהו.
-בעיקר שצריך להציג מצגת או להביע דעה על משהו בכיתה ואת כבר כולך אדומה ועם זעה
-שאת צריכה בציבור לשאול משהו אבל מתה מהפחד להגיד משהו לא נכון ובסוף חברה שלך שואלת
-שאת אצל חברה שלך וכל המשפחה בבית ואת כזה "כן מה לא, תודה"
-מה שאמרו למעלה על הלהצביע

קיצר חפרתי

כשיש יום גיבוש עם כיתה חדשה, ומצפים ממך להיות פעיל ולדבר עם כולם
כשאתה עומד בתור ודוחפים אותך מאחורה/מקדימה, ואתה לא יודע מה לעשות..-.
כשביום הראשון של הלימודים שואלים אותך על עצמך.
כשאת לובשת משהו חדש/משהו שהמצאת מהארון וחושבת שכולם מסתכלים עליך

כשאנשים מבקשים ממך לדבר עוד פעם כי הם לא שמעו אותך ואז אחרי זה הם עוד מבקשים שתדברי יותר חזק

כשלהריץ שיחות בראש זה קל יותר (ולפעמים מעניין יותר) מאשר אשכרה לפנות לבן אדם.
להתפלא כשמישהו בוהה בך.
לחלום שאת אשכרה עושה צעד גדול ראשון בשביל להפסיק את הבישנות ואז משהו עוצר אותך.
לתכנן נאום שלם (או פרזנטציה) ואז לגמגם שלוש מילים בשקט ולחזור למקום במבוכה
(אני מהביישנים מלידה אבל המקום היחיד שאני מרגישה בו בנוח זה על הבמה משום מה)

כשאת מדברת בכיתה ותוך כדי שומעת לחוששים "תראי איזה אדומה היא נהייתה"..

נראה זה רק אצלי או משהו דפוק בי אבל כשאני הולכת לאינשהו לבד אני צריכה להתעסק עם משהו כי הכל מלחיץ אותי וכל המבטים אז או שאני מתקשרת לחברה שלי או שאני מתעסקת עם המפתחותxd

שיש כאלה בכיתה ששואלים שאלות כל כך מטומטמות בלי להתבייש ושלך יש שאלה אמיתית את חושבת מליון פעם אם לשאול או לא ובסוף מחליטה שלא

כשהקראש מסתכלת אלייך והפרצוף פונה לצד יותר מהר מלמבורגיני

שאמא שלך תוקעת אותך בחנות בקניון-"חכי רגע אני עוד רגע באה"
שיש משהו שהמורה הסבירה ואת מתביישת לשאול ואחרי זה ירדו לך 5 נקודות מהמבחן בגלל זה ונכשלת (ממתי 85 זה נכשל?)
שהמורה שואלת שאלה ואת יודעת את התשובה ופוחדת שזו לא התשובה הנכונה ואז הילד הכי מטומטם בכיתה שיושב לידך אומר אותה וקוראים לו"גאון"
שאפילו אמא שלך אומרת לך שאת סנובית
שאת לא מדברת עם בנים. בכלל
שאת הולכת עם חברה בדרך הבית ורואה מישהו מבית הספר ואז את אומרת "זה מאחור מידי להסתובב?"
שאת מפחדת להיתקע ליד החלון אז את פשוט ממשיכה לעמוד
לא רוקדים במסיבות. רק בגדר חלום
להציג מצגת -אוי אלוהים תהרוג אותי
שהמורה מפנה אליך שאלה ואת מתה מפחד ולמרות שידעת את התשובה לא יוצא לך כלום מהפה

כשחבר שלך שואל אותך "למה הסמקת/האדמת קודם?"

כשאתה מבקש לעשות עם חבר שלך קרבות מבטים רק כדי להתאמן על להסתכל על אנשים בעיניים.
כשאתה מסכים לשחק עם אנשים קלפים ותוך כדי אומר לעצמך "זה יעזור לי *להתאמן*".. במקום "אני אוהב קלפים...".

כשאתה מפתח שיטה איך לעזור לעצמך וכל סיטואציה חוזר שוב ושוב בראש על אותם משפטים "אף אחד לא מתסכל עלי, לאף אחד לא אכפת אם אני טועה, אני בכלל לא משנה לאף אחד..." אבל המשפטים האלה כל פעם נכשלים.
כשאתה מתחיל לעשות ניסיים ובודק מה מידת הלחץ שלך, כי אין איך להבין אותו.

כשאתה פשוט לא יודע מה מפחית לחץ ומה לא, ופתאום יש יום שאיכשהו הצלחת לעשות משהו שלא חשבת שתוכל. ואז היום הזה נעלם ולא חוזר ואתה שוב מאוד מופנם.

אתה נחשב "פאסיבי".

מישהו- "למה את כ"כ שקטה?"

אני- "לא מתכננים רצח בקול, נכון?"

חחח קראתי את כל התגובות ופשוט כל דבר שכתבתם באמת קרה לי..

שאתה רוצה לדעת מה השעה ברחוב ואתה מתחיל לעשות חישובים איזה בן אדם כדאי לשאול, ובסוף לא שואל.