אני צריכה סיבות להמשיך להילחם.

שואל השאלה:
הוא לא יכול לעזור לי. אני לא מאמינה.

שואל השאלה:
איך אני אגיע לפסיכולוג? אני לא יכולה להגיד להורים שלי כלום על זה. הם יגידו שזה רק חלק מגיל ההתבגרות ושזה יעבור. ושנתיים זה חלק די גדול וזה לא עובר..

אם את רוצה לדבר אני תמיד פה בשבילך ואני מבטיחה שאני אנסה לעזור לך ולהבין.
לעולם אל תוותרי! אני יודעת שעכשיו הכל נראה רע ואת בטח כבר מיואשת, אני מכירה את המצב הזה, אל תוותרי אני מבטיחה לך שאם תמשיכי להילחם את תעברי את זה, את עוד צעירה ולחיים יש עוד כל כך הרבה מה להציע לך
אני גם מציעה לך לפנות לפסיכולוג אם את מרגישה שאת צריכה לדבר עם מישהו, תגידי להורים שלך שזה רציני ולא סתם שטות של גיל ההתבגרות

נסי להראות להם שזה לא רק גיל התגברות, דברי אתם על זה. תנסי למצוא משהו שיעזור לך, לגבי זה, תמיד אפשר לנסות, את לא חייבת אם לא בא לך, אני מאמינה שתגובה ראשונה פה למעלה, רק הציעה לך משהו שיכול לעזור לך, כמובן שאת לא חייבת לעשות את זה אם לא בא לך, זו רק הצעה, שואלת שאלה, אפשר להמשיך לחפש דברים שיתאימו לך

קודם כל להירגע, אני לא חושבת שהמגיבה הראשונה התכוונה לרעה שהציעה רק קצת יהדות, אמנם זה לא מתאים למצב וכנראה ששואלת השאלה לא מאמינה או חילונית, איש לא חייב אותה להאמין בזה בכוח, זו רק הצעה, היא יכולה לנסות דברים אחרים, יש סדרות והסחות דעת, מה שהיא יכולה לנסות שיתאים לה.

שואל השאלה:
אני לא מסוגלת לנסות להכיר מישהו חדש, אני יודעת שידחו אותי מראש. אז אני חוסכת את ההשפלה ולא מתחילה שיחה..

וסדרות ודברים כאלה, נגמרים בסופו של דבר. כמו כל דבר.

להכיר בתור ידיד, לא מעבר. אני לא מחפש חברה, בטח לא דרך האינטרנט.

בחיים לא דחיתי מראש בן אדם.

למה את כל כך בטוחה שידחו אותך מראש? את טועה, יש המון אנשים מדהימים בעולם ואני בטוחה שאם רק תנסי להתחבר למישהו שנראה לך נחמד את תראי שאני צודקת, תאמיני לי שלפעמים כל מה שצריך כדי להרגיש טוב יותר זה פשוט חבר שאפשר לצחוק איתו ולעשות שטויות ביחד, אתם לא חייבים אפילו להיות קרובים
גם אני חשבתי פעם שלמה בכלל לנסות זה ממילא לא יצליח לי, וטעיתי

אולי תנסי? אולי זה יהיה אחרת? את חייבת לנסות מתישהו, אם תמשיכי בגישה הזו, לא תולכי לצאת מדיכאון הזה אם תחשבי ככה, תקשיבי, בואי נסי לאזור אומץ ולבנות את עצמך מחדש. תנסי להכיר חברים או אנשים, למרות הקושי, תתנסי בזה. אין לך ברירה אחרת, ואיך את בטוחה שידחו אותך? אי אפשר לחזות מה יקרה ומה יהיה, רק מנסים. וסדרות ודברים כאלה יכולים להפיג את זה קצת. אפשר גם לפרוק או לעשות דברים שיעזרו לך. אני יודעת שקשה לך, אבל צריך לנסות דברים, זה לא עובר בלי עזרה ודברים כאלה. זה משהו שמצריך כוחות ואמונה ורצון, אני יודעת שאת בתוכך כן רוצה לצאת מזה, פשוט הדיכאון מונע זאת ממך וגם הפחדים שלך. יש סיכוי שאולי תצליחי.

שוב - רק כדי לדבר ולא מעבר.

החיים באמת קשים, אבל תגידי תודה שיש לך בכלל חיים. תתעודדי בעובדה שעוד כמה שנים תהיי במקום אחר, בעבודה שאת אוהבת סביב אנשים אמיתיים ובמצב אחר לגמרי. את תהיי עצמאית, החיים שלך- החוקים שלך! את עדיין לא טעמת ממה שיש לחיים להציע.

אין לך את מי לשתף? כתבי ביומן. זכרי שלרוב האנשים בגילאים שלנו אין להם חברים, במיוחד בנות שזה עם רשע וצבוע. את תפגשי את החברים האמיתיים באוניברסיטה ובצבא, והכל יהיה בסדר. תורידי מעצמך את הלחץ להשיג חברות, זהו ניסית והתאמצת, לא הלך? לא נורא. את תכירי בעתיד אנשים אחרים מערים אחרים עם תרבות שונה. בינתיים תדעי שגם שמי שיש לו חברים, הוא יכול להיות בודד. אצל בנות זה עוד יותר גרוע כי רוב החברות הן נצלניות, כל היום דרמה, צבועות ותוקעות סכינים. כל הכבוד שאת לא משנה את עצמך כדי לרצות אחרים!

כרגע את תקועה נכון אבל את עדיין יכולה לתכנן את העתיד שלך: לעשות רשימה של תכונות שחשובות לך בבן זוג וחברים לפי מה שלמדת, לעשות רשימה של התנהגויות מוזרות להיזהר מהם, לתכנן איך תשיגי את עבודת החלומות, להציב לעצמך חלומות ויעדים, לקרוא כתבות על הרול מודל שלך, ללמוד על התעשייה שתרצי להשתלב בה, לקרוא ביוגרפיות של אנשים שהצליחו, להרחיב את הידע שלך בינתיים עד שתוכלי לממש את עצמך עוד כמה שנים. תנסי לקדם את עצמך איפה שאת כרגע. זה יעבור צ'יק צ'ק! עוד כמה שנים בית הספר והכל יהפוך להיסטוריה :)

כל אלה שמדברים, זה נראה לכם כל כך קל לדבר אבל זה ממש לא.. (להכיר חברות, לנסות להתחבר, ללכת לפסיכולוג) זה לא קל.
אני באמת במצב שלך ואני כל כך מבינהאותך אני הייתי שמחה לעזור לך ולהיות לצידך תמיד.
המון אהבה

לא אמרו שזה קל, עם כל כבוד, אמרתי שזה לא פשוט, ולכן למרות הקושי צריך לנסות

מה זאת תורמת "זה גיל התבגרות" עקב נקודה זו את לא צריכה טיפול רפואי?
פגיעה נפשית זה אותו משבר רגשית אם בין גיל 22 לבין גיל 14, אין שום הבדל בסוגיות
האלה, לכן מבחינתי ההורים שלך לא מתנהגים בדרכי המוסריות ותקינות בתור הורה לילד...
לטעמי תעשי הצגות למראה עין שאת עוברת דבר רציני מאוד וממש סובלת ומתוך משחק תפגעי
באיזור הנחות של הוריך ואחר כך הם יטוסו עבורך לטיפול הדרוש כדי לא לפגוע בצרכים שלהם.

את יכולה לנסות לדבר אם מישהו בסטיפס או בגורם אחר.
הינה יש לי אתר מעולה למצבך כעת.

לא כולם יידחו אותך מראש, אם צריכה משהו אני פה.

גם אני הייתי בדיכאון ויצאתי ממנו.
אם את חושבת שלהורים שלך לא אכפת ממך את טועה אכפת להם ממך והם אוהבים אותך גם אם הם לא מראים את זה
ברור שלא קל להכיר חברות ללכת לפסיכולוג וכל הדברים האלה אבל זה הכרחי כדי לצאת מהדיכאון.
תתחילי בקטן, אני באמת ממליצה לך על פסיכולוג ואם אני לא טועה (תבדקי את זה) אני יודעת שדרך הקופת חולים זה הרבה יותר זול, גם אותי ההורים לא הבינו בהתחלה, אף אחד מהמשפחה שלי לא הלך אף פעם לפסיכולוג והיה קשה להבין את כל העניין הזה את הדיכאון והחרדות זה לקח זמן אבל בסוף ההורים שלי הבינו אותי ותמכו בי.

מה היה רע? לא אמרתי שזה יהיה קל, ציטוט: " אולי תנסי? אולי זה יהיה אחרת? את חייבת לנסות מתישהו, אם תמשיכי בגישה הזו, לא תולכי לצאת מדיכאון הזה אם תחשבי ככה, תקשיבי, בואי נסי לאזור אומץ ולבנות את עצמך מחדש. תנסי להכיר חברים או אנשים, למרות הקושי, תתנסי בזה. אין לך ברירה אחרת, ואיך את בטוחה שידחו אותך? אי אפשר לחזות מה יקרה ומה יהיה, רק מנסים. וסדרות ודברים כאלה יכולים להפיג את זה קצת. אפשר גם לפרוק או לעשות דברים שיעזרו לך. אני יודעת שקשה לך, אבל צריך לנסות דברים, זה לא עובר בלי עזרה ודברים כאלה. זה משהו שמצריך כוחות ואמונה ורצון, אני יודעת שאת בתוכך כן רוצה לצאת מזה, פשוט הדיכאון מונע זאת ממך וגם הפחדים שלך. יש סיכוי שאולי תצליחי" אמרתי שזה יהיה קל?^ אמרתי שלכן למרות הקושי צריך לנסות. אולי פגעתי במישהו, אבל הכונה הפוכה מפגיעה, ייתכן שזה נשמע לכם די פוגע או קל מדי. רק ייעצתי ואמרתי לה שזה לא יהיה קל אז קודם -.- ושוב, אתם חשבתם שאמרתי משהו שקל לעשות, אולי טעיתי ודבריי פגעו בכם או בה קצת, אני מצעטרת אבל לא אמרתי בשום תגובה שלי שזה יהיה קל, נתתי רק כלי, ברור שיציאה מזה לא תהיה קל ופשוטה לאנשים שעוברים את זה, הבאתי רק את הכלי, את השאר היא צריכה לעשות אם היא תרצה, זה תלוי בה ולא בי.