רק אותי מעצבן קנאים שלא יודעים לפרגן?

הבנות במחלקה שלי מתייחסות אליי מגעיל כי אני עושה מה שבא לי, כותבת, מציירת, נמצאת בחוץ רוב היום.( אל תחשבו שאין חסרונות- כל התורנויות של המחלקה נופלות עליי ואני סוגרת שבתות יותר מכולם ביחד, ואני רואה את הש.ג יותר ממה שאני רואה את המחלקה), המפקדים שלי תמיד נותנים לי חופש כשאני מבקשת, הרשו לי לצאת הביתה מוקדם לפני שבועיים. הם הכי מדהימים בעולם ובאמת שזכיתי בהם.
הבנות ממש לא מפרגנות. הן כל הזמן מדברות איתי בטון מתנשא (מה שבחיים לא אהיה מסוגלת לעשות, כי אני יודעת שאני לא יותר טובה ולא פחות טובה מכל השאר.) כשאני עושה דברים לאט הן מנסות לזרז אותי, הן מעירות לי כמעט על כל דבר.
"לא על הכל צריך להגיב"- כשאני אומרת את הדעה שלי.
"וואי מסכנה את ממש עובדת קשה"-אחרי עבודות רסר.

אני לא מסוגלת להבין את זה. מה אכפת להן שיש לי יום חופש? מה כל כך קשה לפרגן? למה כל השליליות הזאת? כל המרמור הזה? זה תורם להן במשהו? מקדם אותן? גורם להן להרגיש טוב?