היי, אני אשמח אם תגידו לי מה דעתכם על הקטע שכתבתי. מצידי תכתבו באנונימיות, רק שיהיה כנה.

בלילה.
כל המחשבות הכי ישנות ופוגעות יוצאות בלילה.בעיקר המחשבות עלייך,על מה שהיה קורה אם היינו ממשיכים.ממשיכים את עצמנו ואת מה שהיינו.ממשיכים את הקשר המוזר הזה.הקשר הזה,זה שאתה ואני,רק שנינו הבנו מה הלך בו.לא הייתי מוכנה לקבל אף אדם אחר במקומך שיבין אותו.אדם אחר שיגיד שהודעה ממני זה חיוך לא מובן שמתפשט על הפנים,אדם אחר שיגיד שאני זאת שחיברה אותו מחדש אחרי שהוא נשבר.אתה היית היחיד.וגם אתה הלכת.
ואני כל לילה נזכרת בו,עייפה כבר מלהעביר לעצמי סיטואציות של מה שהיה יכול לקרות אם לא היית עושה את מה שעשית.
אולי היינו פשוט יושבים ומסתכלים אחד על השני בלי סוף.ואז באמצע אתה היית עושה איזה פרצוף מטומטם שיפיל אותי לרצפה מרוב צחוק.
אתה היית מסתכל עליי צוחקת ומחבק אותי כלכך חזק.
את הרגע הזה הייתי עוצרת לתמיד.
גם אם זו לא היית אהבה של הרבה זמן,היא הייתה כלכך משמעותית בשבילי.
המחשבות הכי אפלות מגיעות בלילה.
או שעכשיו כבר הגיע הבוקר?