10 תשובות
אחווה. משפחה.
אני צהובה לתנועה שלי בעקבות השנאה של הצופים אלינו
למה יותר מידי? יותר מידי זה דבר רע? ההפך, בן אדם שמאמין במשהו והולך איתו עד הסוף זה הבן אדם הכי אמיץ בעולם. אני בעד כל הצהובים למינהם
שואל השאלה:
מוטו לחיים "יותר צהוב יותר טוב"
מוטו לחיים "יותר צהוב יותר טוב"
שואל השאלה:
מה הכוונה באחווה ומשפחה?
המסגרת מרגישה לך כמו משפחה?
מה הכוונה באחווה ומשפחה?
המסגרת מרגישה לך כמו משפחה?
שואל השאלה:
אני חושב שאני הבן אדם הצהוב בעולם כולו כי ציירתי על הקיר שלי את הסמל של תנועת הנוער שלי כל המחברת שלי מלאה בסמל שלנו ואני מתכוון לעשות קעקוע על היד עם הסמל של התנועה כשאהיה יותר גדול
אני חושב שאני הבן אדם הצהוב בעולם כולו כי ציירתי על הקיר שלי את הסמל של תנועת הנוער שלי כל המחברת שלי מלאה בסמל שלנו ואני מתכוון לעשות קעקוע על היד עם הסמל של התנועה כשאהיה יותר גדול
זה מוערך:)
חחח וואו אני בתנועת הנוער מכבי
יש אצלנו מלאא צהובים!
אני ממש לא אפת מהם! חחח אני הבנאדם הכי לא צהוב שיש ברצינות xd
יש אצלנו מלאא צהובים!
אני ממש לא אפת מהם! חחח אני הבנאדם הכי לא צהוב שיש ברצינות xd
לצופים-
עד לפני שנה שעברה לא הייתי הכי צהובה.
שנת ט (שנה שעברה) הייתה השנה הכי משמעותית שהייתה לי ב15 שנים שחייתי בהן. בזכות הצופים.
בשנה הזאת הבנתי כמה אני אוהבת את הצופים.
לפני שהצטרפתי לצופים לא ככ היו לי חברים. בצופים הכרתי ככ הרבה אנשים והתחברתי לשכבה שלי עוד הרבה יותר.
בחיים לא אהבתי מסגרות. בחיים לא. לא בית ספר לא כלום.
עד שהצטרפתי לצופים.
זה כמו משפחה. זה יותר ממשפחה. התחושה של האהבה, של המשפחתיות, אני מדברת במיוחד על שנת ט כי לפני זה פחות הרגשתי.
גם הגירושים של ההורים שלי גרמו לזה שלא ככ הייתה תחושת משפחתיות במשפחה. הצופים סיפקו לי את התחושה הזאת.
והצווט'. 13 אנשים שאני לעולם לא אשכח. 13 אנשים שנתנו לי כל כך הרבה. שלמדתי מהם כל כך הרבה. שאני אוהבת אותם יותר מככ הרבה אנשים. 13 אנשים שהלב שלי מוקדש להם, שכל פעם רק לראות אותם גורם לי לחייך את החיוך הכי אמיתי בעולם.
13 אנשים שעכשיו, כשנפרדנו מהם, כל מחשבה עליהם, כל דבר שמזכיר לי אותם, כל שלט רחוב שכתוב שם "נמרוד", השם של השכבה שלהם, גורם לי להתחיל לבכות. כי הם השפיעו עלי ככ. שינו לי את הצורה שבה אני מסתכלת על החיים שלי. לטובה. ככ לטובה.
במיוחד אחד.
קוראים לו איתמר. הוא לא היה המדריך שלי אבל התחברתי אליו והוא כמו אח בשבילי. הבנאדם הכי מדהים שפגשתי בחיי. הבנאדם הזה לימד אותי ככ הרבה, גרם לזה שזאת הייתה השנה הכי טובה בחיים שלי, בנאדם שאני לעולם לא אשכח. בנאדם שהלב שלי מוקדש אליו. אני באמת בכל כולי אוהבת אותו.
ועכשיו, כשנכנסו לשכבג, אפילו שקצת מתנשאים עלינו, עכשיו הרבה פחות מתנשאים. כאילו כשהתחילה השנה.
אני כל יום מחכה שיגיע שלישי או שישי.
אני כל כך אוהבת את השבט שלי, אני כל כך אוהבת את האנשים.
הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילם. בשביל השבט.
זה יותר ממשפחה. הרבה יותר.
קורה שפשוט אחרי פעולה אני מסתובבת בשבט, מסתובבת במקום שבו עושים את הפעולות עד שעה מאוחרת, כי אני מעדיפה להיות שם מאשר להיות בבית. כי אני אוהבת את זה.
סוף סוף אני מרגישה שייכת למשהו. סוף סוף אני מרגישה חלק ממשהו. סוף סוף אני מרגישה שאוהבים אותי כמו שאני, שאני מסוגלת להיות אני, סוף סוף מצאתי משהו שאני מוכנה להשקיע בשבילו, לתת את כולי, לימי עבודה שכולם שונאים, אני מחכה. פשוט מחכה.
אני מפסידה ימי הולדת, חתונות, קמה בשש בבוקר אחרי לילה של שעת שינה רק כדי ללכת לעזור במשהו.
אני אוהבת את המקום הזה.
כתבתי על הקיר שלי בענק family עם הצבעים של השבט.
זה פשוט הבית שלי.
המשפחה שלי.
יותר ממשפחה.
עד לפני שנה שעברה לא הייתי הכי צהובה.
שנת ט (שנה שעברה) הייתה השנה הכי משמעותית שהייתה לי ב15 שנים שחייתי בהן. בזכות הצופים.
בשנה הזאת הבנתי כמה אני אוהבת את הצופים.
לפני שהצטרפתי לצופים לא ככ היו לי חברים. בצופים הכרתי ככ הרבה אנשים והתחברתי לשכבה שלי עוד הרבה יותר.
בחיים לא אהבתי מסגרות. בחיים לא. לא בית ספר לא כלום.
עד שהצטרפתי לצופים.
זה כמו משפחה. זה יותר ממשפחה. התחושה של האהבה, של המשפחתיות, אני מדברת במיוחד על שנת ט כי לפני זה פחות הרגשתי.
גם הגירושים של ההורים שלי גרמו לזה שלא ככ הייתה תחושת משפחתיות במשפחה. הצופים סיפקו לי את התחושה הזאת.
והצווט'. 13 אנשים שאני לעולם לא אשכח. 13 אנשים שנתנו לי כל כך הרבה. שלמדתי מהם כל כך הרבה. שאני אוהבת אותם יותר מככ הרבה אנשים. 13 אנשים שהלב שלי מוקדש להם, שכל פעם רק לראות אותם גורם לי לחייך את החיוך הכי אמיתי בעולם.
13 אנשים שעכשיו, כשנפרדנו מהם, כל מחשבה עליהם, כל דבר שמזכיר לי אותם, כל שלט רחוב שכתוב שם "נמרוד", השם של השכבה שלהם, גורם לי להתחיל לבכות. כי הם השפיעו עלי ככ. שינו לי את הצורה שבה אני מסתכלת על החיים שלי. לטובה. ככ לטובה.
במיוחד אחד.
קוראים לו איתמר. הוא לא היה המדריך שלי אבל התחברתי אליו והוא כמו אח בשבילי. הבנאדם הכי מדהים שפגשתי בחיי. הבנאדם הזה לימד אותי ככ הרבה, גרם לזה שזאת הייתה השנה הכי טובה בחיים שלי, בנאדם שאני לעולם לא אשכח. בנאדם שהלב שלי מוקדש אליו. אני באמת בכל כולי אוהבת אותו.
ועכשיו, כשנכנסו לשכבג, אפילו שקצת מתנשאים עלינו, עכשיו הרבה פחות מתנשאים. כאילו כשהתחילה השנה.
אני כל יום מחכה שיגיע שלישי או שישי.
אני כל כך אוהבת את השבט שלי, אני כל כך אוהבת את האנשים.
הייתי מוכנה לעשות הכל בשבילם. בשביל השבט.
זה יותר ממשפחה. הרבה יותר.
קורה שפשוט אחרי פעולה אני מסתובבת בשבט, מסתובבת במקום שבו עושים את הפעולות עד שעה מאוחרת, כי אני מעדיפה להיות שם מאשר להיות בבית. כי אני אוהבת את זה.
סוף סוף אני מרגישה שייכת למשהו. סוף סוף אני מרגישה חלק ממשהו. סוף סוף אני מרגישה שאוהבים אותי כמו שאני, שאני מסוגלת להיות אני, סוף סוף מצאתי משהו שאני מוכנה להשקיע בשבילו, לתת את כולי, לימי עבודה שכולם שונאים, אני מחכה. פשוט מחכה.
אני מפסידה ימי הולדת, חתונות, קמה בשש בבוקר אחרי לילה של שעת שינה רק כדי ללכת לעזור במשהו.
אני אוהבת את המקום הזה.
כתבתי על הקיר שלי בענק family עם הצבעים של השבט.
זה פשוט הבית שלי.
המשפחה שלי.
יותר ממשפחה.
אז ככה, אני לוחם בהנדסה קרבית גדוד 605 ואני צהוב..
לפרוטוקול, הסיבה שהחלטתי להיות צהוב היא כי אני הבנתי שאני לא רוצה שנתיים ושמונה פשוט להתלונן, אני לא רוצה למצוא את ההנאה שלי בלרדת על צעירים ממני, אני רוצה ליהנות מהשנתיים ושמונה והאלה, אני רוצה לבנות את עצמי בשנתיים ושמונה האלה ולכן אני אלך לקרבי, כמה שאני חננה עירוניסט, כי לסבול זה טוב, לסבול זה להתחשל ולהתבגר ולהבנות...
אז כן, אני צועק זמנים כל הטירונות כי חשוב לי לעמוד בזמנים, אני לא שובר גג"ש (גג שינה) אלא אם כן אני ממש מתגעגע לחברה, אני מחזיק את האלונקה כל המסלול מ"מ והכאב בכתף לא מזיז כי אני מרגיש שאנשים תופסים ממני דוגמה, אני מתנדב כל פעם וכל פעם נדפק מחדש, אני סובל יותר משאר המחלקה כי כשאומרים לנו לרוץ סיבוב מסביב לבסיס אני לא חותך כמו כולם, אני סובל כי בגלל שאני לא חותך דרך המבנים אני מגיע אחרון ולכן שולחים אותי לעוד סיבוב, אבל החלטתי לקבל את זה בחיוך ולכן אני מקבל מהצבא יותר מכולם...
זהו בערך, סליחה אם חפרתי
לפרוטוקול, הסיבה שהחלטתי להיות צהוב היא כי אני הבנתי שאני לא רוצה שנתיים ושמונה פשוט להתלונן, אני לא רוצה למצוא את ההנאה שלי בלרדת על צעירים ממני, אני רוצה ליהנות מהשנתיים ושמונה והאלה, אני רוצה לבנות את עצמי בשנתיים ושמונה האלה ולכן אני אלך לקרבי, כמה שאני חננה עירוניסט, כי לסבול זה טוב, לסבול זה להתחשל ולהתבגר ולהבנות...
אז כן, אני צועק זמנים כל הטירונות כי חשוב לי לעמוד בזמנים, אני לא שובר גג"ש (גג שינה) אלא אם כן אני ממש מתגעגע לחברה, אני מחזיק את האלונקה כל המסלול מ"מ והכאב בכתף לא מזיז כי אני מרגיש שאנשים תופסים ממני דוגמה, אני מתנדב כל פעם וכל פעם נדפק מחדש, אני סובל יותר משאר המחלקה כי כשאומרים לנו לרוץ סיבוב מסביב לבסיס אני לא חותך כמו כולם, אני סובל כי בגלל שאני לא חותך דרך המבנים אני מגיע אחרון ולכן שולחים אותי לעוד סיבוב, אבל החלטתי לקבל את זה בחיוך ולכן אני מקבל מהצבא יותר מכולם...
זהו בערך, סליחה אם חפרתי
באותו הנושא: