סורי על השאלה אם היא פוגעת במישהו, והשאלה לא קשורה אלי אני רוצה לדעת,

אני חושב שיש חוק שאסור להתאבד

אני מסכים
אנשים רוצים להשאיר אנשים שסובלים בחיים, בשביל מה? בשביל עצמם?
ליטרלי לגרום למישהו אחר לסבול רק כי זה עושה לך טוב שהוא חי... עולם אגואיסטי ממש

מסכימה איתך. אני מניחה שיש שתי אפשרויות, אחת סבירה ומובנת והשניה פחות: הראשונה היא שלאנשים הקרובים לאלה שרוצים להתאבד קשה לאבד אותו, והם לא רוצים.
השניה היא שיש אנשים שפשוט חושבים שכל מי שרוצה להתאבד הוא "חולה נפש" ויש לו בעיות.

הם לא באמת יודעים מה הם רוצים, הם חושבים על זה ברגע שלא באמת חושבים פעמיים
לכל אחד יש רגעים ותקופות קשים אבל זה תמיד עובר. תמיד אחרי הטוב בא הרע ואחרי הרע בא הטוב. אלה החיים וצריך להבין את זה. לאף אחד אין חיים מעולים לכל אחד יש איזשהי בעיה
התאבדות זה לא פיתרון. למה ישר לוותר? פשוט להמשיך לחיות, לסבול, בסופו של דבר אולי יגיע לדבר טוב וזה יהיה שווה את כל הסבל
צריך כל הזמן להתמודד וללמוד דרכים אחרים איך להתמודד עם כל מצב
חוץ מזה שרוב האנשים שרוצים להתאבד אלה בני נוער וזה גיל כזה שהכל קשה וכל דבר קטן נראה לנו הכי נוראי שיש אבל הגיל הזה עובר

יש חוק במדינה שלנו שאסור להתאבד. אבל אנשים שרוצים להתאבד נוסעים לשוויץ בדרך כלל, ששם החוק אומר שמותר להתאבד.
במדינה שלנו לא רוצים לעודד התאבדויות זאת לא המטרה, בגלל זה יש את החוק הזה

שואל השאלה:
וואי זה פשוט מגעיל רצח

הלו אנשים בעיקר אלה שסובלים מבריונות ולא רק חודש אלה סובלים ממש אני מכירה הרבה אנשים שבאמת סובלים בחיים שלהם, ממש אבל

מה זה החוק החרא הזה אסור להתאבד, איך בדיוק אפשר להחזיק מעמד כשכל העולם נגדך מי בדיוק יעזור לך? זה דבילי, הם גם לא חולי נפש האנשים האלה, רק בגלל שהם לא יכולים להחזיק מעמד יותר

שונאת תעולם הזה אלוהים, אני זוכרת כשאני רציתי להתאבד, כן הכל השתפר הכל מעולה, אבל יש אנשים שלא יכולים להתמודד עם זה יותר

יודעים מה?
נמאס לי!
התאפקתי כל כך לא לומר את הדעה שלי כי היא נשמעת פוגענית, אבל השאלה הזאת זה פשוט... אווך!
אז אני פשוט ארשום את זה.
ואתם יכולים לקחת ללב, אבל אתם יכולים גם להתנהג כמו אנשים בוגרים ולהבין שזאת דעה.
אין לי שום דבר נגד אף אחד שאני לא מכירה, אין לי בעיה שתרגישו מה שתרגישו, אבל זאת הדעה שלי וזהו.
תהנו.

אתם יודעים מה זה דיכאון?
זאת מחלה מולדת. אנשים שלמות שלהם יש בעיה ליצר את ההורמון (או מה שזה לא היה) שאחראי על שמחה.
ואתם יודעים מה זה כשזה לא מולד?
חולשה.
אתה נכנע לצרות שלך, לפחדים שלך, ולא מנסה להתמודד.
במקום לשים אצבע שלישית על העולם, אתם אומרים "החיים שלי בזבל ואין לי כוח להתמודד", ונכנסים לדיכאון כביכול. זה לא דיכאון, זאת פשוט חולשה.
חשבתי על זה, וניסיתי להבין למה אנשים חותכים, למה אנשים מתאבדים. מה כזה נורא?
המצב היחידי שהצלחתי לחשוב עליו שבו אדם ירצה למות, הוא כשהוא תקוע במצב צמח ללא יכולת לזוז מילימטר, מודע לכל מה שקורה סביבו אבל לא יכול להגיב. המשפחה שלו בוכה כל הזמן, מדברת איתו ולא יודעת שהוא שומע. כל הזמן הוא חושב על דברים ומתחרט, מאבד תחושת זמן. הוא ככה כבר שנתיים אבל זה מרגיש כמו עשור. אז אני מבינה למה הוא ירצה למות.
אולי אם אתה האדם האחרון שנשאר ביקום כבר שנה שלמה, והתחרפנת לגמרי, גם זה תירוץ.
אבל עוד סיבה אחרת לא עולה לי לראש.
רוצים לשמוע משהו?
אני מחוננת, יש לי 139 אייקיו. יש לי צורת חשיבה מאוד מפותחת. אבל מה? יש לזה חסרונות. אם הקצב איטי לי מידי אני לא מסוגלת ללמוד, שזה בדיוק ההפך מרוב האוכלוסייה. אני משתעממת הקצב איטי ולא מצליחה ללמוד ככה, והמורים ביסודי החשיבו אותי כילדה עם פיגור שכלי, או עם הפרעות קשב וריכוז או משהו כזה.
אתם יודעים כמה זה דפק לי את החיים?
ועכשיו יש לי צד מפותח מאוד עם תשיבה של אדם בוגר, וצד ילדותי שלא התפתח בגלל המורים ההם שניסו להפיל אותי כל הזמן.
לא התייחסו אלי יפה בכיתה. הילדים תמיד הציקו לי, כמו שהרבה ילדים מתלוננים. בכיתה ו עברתי בית ספר, וזה החמיר. המורים בכלל התייחסו אלי כמו לחייזר שמדבר בחייזרית, והתלמידים ירקו לי על התיק וזרקו לי אותו לפח. לא השתתפתי בספר המחזור, לא בהצגת סוף שנה, כלום.
מה גם, שבחופש הגדול של כיתה ו התחילו הצרות. היו לנו בעיות כלכליות הרבה זמן, וחורף כיתה ו ההורים שלי הכניסו שותף לעסק. בחופש הגדול הוא הרס להם את כל העסק כמעט, הם הפסידו מלא, המשפחה ניתקה קשר לחלוטין, והם נכנסו למלא סטרס.
במצב כזה, רוב האנשים היו מתאבדים.
אבל ההורים שלי לא חלשים, והם מצאו פיתרון.
וגם אני הושפעתי מזה, ועד היום לא שמעתי מאף אחד מהם. וזה כואב, אבל אני מתגברת.
וגם אם כל מה שרשמתי לא נשמע הרבה, זה קשה. אף פעם לא קיבלתי הרבה מותרויות. אין לי הרבה בגדים, אין לנו הרבה בילויים, אין לי הרבה חפצים שימושיים חוץ מזבל שאני שומרת, אני לא מתלוננת כשאני לא מרגישה טוב, ההורים שלי תמיד עייפים ועוד.
אבל יש לנו בית גדול, מחשב לכל אחת, ההורים שלי מוצאים דרכים להשקיע בעתיד שלי כרגע (וזה הרבה כסף), כן יש לי חברים בשנים האחרונות ואני עדיין בחיים.
וכן, אני מדוכאת לפעמים. וכן, יש לי הרבה צרות.
אבל אני בחיים לא אתאבד.
אני לא נכנעת בקלות לצרות שלי.
וגם אם יקרה משהו נוראי, אני אמשיך הלאה. כל עוד אני לא אגיע למצב של צמח, עדיין יש דרך לפתור בעיות.

למה זה אדם חלש?
כי הוא לא מתמודד עם הבעיות.
"אבל הוא, ולא הצליח לו!"
אז שינסה שוב!
שינסה דרך אחרת!
שיבקש עזרה!
שיעבור דירה!
"הוא כבר ניסה את כל זה!"
אז שינסה שוב.
ושוב.
ושוב.
בחייאת, אתם מתאים תירוצים. במקום לעשות צעד ולעזור לעצמכם, אתם משתפנים. אתם נכנעים. אתם חותכים מתאבדים.
הסכין לא פותרת בעיות. אם היא היתה פותרת בעיות, היו מיליון פרסומות היום על סכיני הפלא והיתה תחרות ענקית בשוק.
תתבגרו כבר.
אני לא תמימה ואני לא ילדותית. אני לא חושבת שבעולם הוא רק קשת בענן ותמר גפן מתוק ונצנצים. אני לא מאמינה בפיות שדונים וקסם. אני מבינה יותר מכם. תקראו את זה שוב ותנסו להבין מה הנקודה שלי, כי יש בה היגיון.

תחשבו פעמיים לפני שאתם עושים צעד פזיז.
טוב שקיים חוק נגד התאבדויות.

אתם מוזמנים לעשות מינוס, מוזמנים לעשות פלוס, אבל אל תשנאו אותי בגלל מה שאמרתי. אם אתם לא מסכימים, לפחות תגידו את זה בצורה עדינה (או כמו שאני רשמתי, שאני מניחה שיצא הרבה פחות מעודן ממה שניסיתי לכתוב), אני אשמח לפתוח דיון ולשמוע דעות של אחרים.
לילה טוב לכולם.