אין לי סיבה לקיום בכלל, אין לי סיבה לקום בבוקר מהמיטה אפילו והכל כבר נראה לי חסר טעם ואני אדישה להכל

קודם כל, תזכרי שזו תקופה. תקופה שרוב האנשים עוברים, וגם התקופה הזו תעבור.
אני מבינה לגמרי את מה שאת מתארת, שהכל חוזר על עצמו ושאין סיבה להמשיך.
אני אגיד לך שהתשובה הכי טובה לאיך זה עובר זה שהזמן עושה את שלו וזה כן עובר, ואת לא תישארי אדישה ככה לנצח. תנסי לעשות דברים שאת אוהבת.

שואל השאלה:
תקופה של כמעט 7 שנים? כמה אפשר?
מאיפה לי לדעת בכלל אם גם לתקופה הזו יש סוף?

מאיזה גיל את מרגישה ככה?
יש מצב שאת בדיכאון ושכדורים יוכלו לעזור לך?

שואל השאלה:
מגיל 10 בערך... היו גם הרבה דברים בדרך שגרמו לזה (להרגשה הזאת) אבל אני פשוט גם הייתי כזאת מגיל קטן.

לרוב זו תקופה של פחות מ7 שנים. תנסי ללכת לפסיכולוג או פסיכיאטר, זה יכול לעזור לך המון.

את צריכה תחביבים, שאיפות לעתיד! אשמח תדבר איתך, תכתבי לי בפרטי

צאי, פשוט צאי מהבית ותעשי משהו שלעולם לא חשבת שתעשי!

כל כך מכירנ את התחושה הריקנית הזו שיותר גרועה מעצב, התשובה היא פסיכולוג/ית

אולי תנסי לעשות משהו שיעודד אותך, מה עם להתנדב