3 תשובות
שואל השאלה:
5:49. הדירה של אדם, סן דייגו, קליפורניה.
אדם התמתח, הוא התעורר מצעקות מעומעמות של השכן שלו. הוא היה עצבני בגלל איזה משהו. השעון הראה 6:19, האור היה דלוק. מוזר.. הוא לא זכר שהוא הדליק אותו.
הוא פיהק, אולי כדאי לחזור לישון.. הוא לחץ על המתג בשביל לכבות את האור, האור נשאר דלוק, הוא לחץ עוד כמה פעמים ושום דבר לא קרה. הוא הרגיש תחושה מוזרה ביד שלו שהוא לחץ על המתג.. תחושה שהיה לו קשה להסביר.
הוא החליט לקום ולאכול משהו, הוא יברר מה הקטע עם האור אחרי זה..
הוא היה עוד לבוש בפיג'מה, הוא החליט להישאר ככה ולרדת למטבח לאכול.
הקורנפלקס היה זרוק פתוח על הרצפה והכל היה מפוזר. הוא ניסה להזכר.. הוא אכל אתמול קורנפלקס?
הוא התחיל לשחזר את אתמול בערב, בסביבות 11 הוא הגיע לבית, הוא נכנס לחדר שלו וישב מול הטלוויזיה וזיפזפ קצת בין ערוצים, כנראה שהוא נרדם מול הטלוויזיה. הוא לא זכר שהוא אכל קורנפלקס.. קודם האור הדלוק, ועכשיו זה? אולי מישהו פרץ לו לבית?
הוא התכופף להרים את הקורנפלקס.
אוקיי, מה לעזאזל?!
היד שלו עברה דרך הקורנפלקס, כאילו הוא לא היה שם.
הוא כנראה דמיין.. הוא ניסה שוב להרים אותו, ושוב היד שלו עברה דרך הקורנפלקס כאילו הוא היה אוויר. מה קורה פה?
זה חלום? כי זה לא הרגיש לו כמו חלום.. הרצפה שהוא עמד עליה הייתה מוצקה. הוא הרגיש את הכבדות בעיניים שלו שאיימו להסגר בכל רגע מרוב עייפות. זה לא היה חלום. בחלום הוא אף פעם לא הרגיש עייף..
הלב שלו התחיל לדפוק מהר.. משהו מוזר קורה פה..
הוא פתח את הארון, יכול להיות שהוא סתם דמיין. הקורנפלקס לא היה שם. ברור שהוא לא בארון, הוא מונח שם על הרצפה. הוא הכניס את היד לארון, העיניים שלו נפערו, הוא הרגיש משהו מוצקי בארון, כמו קרטון. אבל הוא לא קרה שום דבר..
הוא טפס את הקרטון הבלתי נראה הזה, הוא לא השמיע שום רעש, הוא זרק אותו על הרצפה בבהלה. מה לעזאזל קורה כאן?!
אדם יצא מהבית בזהירות וסגר את הדלת, יכול להיות שהוא עייף והוא מדמיין את זה.. הוא אמר שלום לשכן שלו שעמד שם וניקה שברים של אגרטל מהרצפה. הוא לא ענה לו.
הוא המשיך ללכת, ופתאם הרגל שלו נתקלה במשהו קשיח ועגול, אבל לא היה שם שום דבר. הוא התכופף והושיט יד, הוא לא מדמיין. יש שם משהו מוצק. הוא הרים את זה, היה לזה מרקם של חרסינה, וצורה כמו של אגרטל.
פתאם הוא חשב על משהו. לא.. אין סיכוי.. האגרטל נשמט מידיו, הוא לא ראה אותו ולא שמע אותו, אבל הוא הניח שהוא נשבר.
הוא הסתובב, השכן שלו כמעט סיים לנקות. הוא התקדם אליו, עוד צעד ועוד צעד בעיניים עצומות, והתכונן להתקל בו.
אבל זה לא בא.
הוא פתח את העיניים.
הרגליים שלו היו נטועות בתוך הגוף של השכן שלו. כאילו הוא היה רוח רפאים. הוא לא הרגיש אותו. הוא רק ראה ושמע אותו.
הוא לא יכול לעמוד בזה. מה הולך פה?
או שזה חלום ממש מוחשי. או שמישהו הפנט אותו. מישהו עם דימיון ממש מוזר.
הוא נכנס בחזרה לדירה שלו. שעון. הוא צריך שעון. לא שעון דיגיטלי. שעון מחוגים. הנה זה.
השעון היה תלוי על הקיר, והראה 6:30.
הוא ניסה לגעת במחוג הגדול שהצביע על 6. היד שלו עברה דרכו. הוא החליק את היד על המספרים לאט לאט.
5,4,3,2, 1..
שהוא הגיע לספרה 12, הוא הרגיש שהוא נוגע במשהו. המחוג היה שם.
אוקיי, הוא ניסה להתעשת ונשים נשימה עמוקה.. צריך לנסות להבין מה הולך פה.
השעה עכשיו 6:30. זה מה שאני רואה ושומע..
אבל אני נוגע ומרגיש דברים שקרו חצי שעה קודם..
אני שברתי את האגרטל של השכן, בזמן שראיתי אותו מנקה את השברים..
הלב שלו דפק בקצב מטורף, היה לו קשה לעכל את מה שהולך פה. זה מוזר. זה ממש לא רגיל. דברים כאלה לא קורים בדרך כלל.
אבל הנה זה קורה לו.
הדבר הכי נורמאלי לעשות במצב כזה זה להכנס ללחץ, אבל הוא ידע שזה רק יחמיר את המצב. הוא צריך לנסות לחקור ולהבין. מה קרה לו. איך זה קרה לו. מה המטרה של כל זה.
אדם החליט לצאת לסיבוב בחוץ, לנסות לבדוק כמה דברים.
הוא לקח עוד נשימה עמוקה. השעון הראה 6:35.
זה אומר שהשעה היא 6:05. הוא יצא מהדירה, וירד במעלית.
הכל היה נראה רגיל. אנשים לחוצים שממהרים לעבודה, ילדים משחקים בגינה פה ליד.
אדם חשב.. מישהו רואה אותו עכשיו? הוא יכול לתקשר עם אנשים שנמצאים פה עכשיו?
היה לו כל כך הרבה שאלות איך הוא מצליח לראות את הגוף עצמו? הוא נמצא בזמן המקורי, או חצי שעה קדימה?
הוא הציץ מבט בשעון.. 6:41..
ואז זה הגיע, בלי שום התרעה מוקדמת. כאב חד, כאילו סכין מפלחת לו את הראש. כאילו משאית התנגשה בו.
5:49. הדירה של אדם, סן דייגו, קליפורניה.
אדם התמתח, הוא התעורר מצעקות מעומעמות של השכן שלו. הוא היה עצבני בגלל איזה משהו. השעון הראה 6:19, האור היה דלוק. מוזר.. הוא לא זכר שהוא הדליק אותו.
הוא פיהק, אולי כדאי לחזור לישון.. הוא לחץ על המתג בשביל לכבות את האור, האור נשאר דלוק, הוא לחץ עוד כמה פעמים ושום דבר לא קרה. הוא הרגיש תחושה מוזרה ביד שלו שהוא לחץ על המתג.. תחושה שהיה לו קשה להסביר.
הוא החליט לקום ולאכול משהו, הוא יברר מה הקטע עם האור אחרי זה..
הוא היה עוד לבוש בפיג'מה, הוא החליט להישאר ככה ולרדת למטבח לאכול.
הקורנפלקס היה זרוק פתוח על הרצפה והכל היה מפוזר. הוא ניסה להזכר.. הוא אכל אתמול קורנפלקס?
הוא התחיל לשחזר את אתמול בערב, בסביבות 11 הוא הגיע לבית, הוא נכנס לחדר שלו וישב מול הטלוויזיה וזיפזפ קצת בין ערוצים, כנראה שהוא נרדם מול הטלוויזיה. הוא לא זכר שהוא אכל קורנפלקס.. קודם האור הדלוק, ועכשיו זה? אולי מישהו פרץ לו לבית?
הוא התכופף להרים את הקורנפלקס.
אוקיי, מה לעזאזל?!
היד שלו עברה דרך הקורנפלקס, כאילו הוא לא היה שם.
הוא כנראה דמיין.. הוא ניסה שוב להרים אותו, ושוב היד שלו עברה דרך הקורנפלקס כאילו הוא היה אוויר. מה קורה פה?
זה חלום? כי זה לא הרגיש לו כמו חלום.. הרצפה שהוא עמד עליה הייתה מוצקה. הוא הרגיש את הכבדות בעיניים שלו שאיימו להסגר בכל רגע מרוב עייפות. זה לא היה חלום. בחלום הוא אף פעם לא הרגיש עייף..
הלב שלו התחיל לדפוק מהר.. משהו מוזר קורה פה..
הוא פתח את הארון, יכול להיות שהוא סתם דמיין. הקורנפלקס לא היה שם. ברור שהוא לא בארון, הוא מונח שם על הרצפה. הוא הכניס את היד לארון, העיניים שלו נפערו, הוא הרגיש משהו מוצקי בארון, כמו קרטון. אבל הוא לא קרה שום דבר..
הוא טפס את הקרטון הבלתי נראה הזה, הוא לא השמיע שום רעש, הוא זרק אותו על הרצפה בבהלה. מה לעזאזל קורה כאן?!
אדם יצא מהבית בזהירות וסגר את הדלת, יכול להיות שהוא עייף והוא מדמיין את זה.. הוא אמר שלום לשכן שלו שעמד שם וניקה שברים של אגרטל מהרצפה. הוא לא ענה לו.
הוא המשיך ללכת, ופתאם הרגל שלו נתקלה במשהו קשיח ועגול, אבל לא היה שם שום דבר. הוא התכופף והושיט יד, הוא לא מדמיין. יש שם משהו מוצק. הוא הרים את זה, היה לזה מרקם של חרסינה, וצורה כמו של אגרטל.
פתאם הוא חשב על משהו. לא.. אין סיכוי.. האגרטל נשמט מידיו, הוא לא ראה אותו ולא שמע אותו, אבל הוא הניח שהוא נשבר.
הוא הסתובב, השכן שלו כמעט סיים לנקות. הוא התקדם אליו, עוד צעד ועוד צעד בעיניים עצומות, והתכונן להתקל בו.
אבל זה לא בא.
הוא פתח את העיניים.
הרגליים שלו היו נטועות בתוך הגוף של השכן שלו. כאילו הוא היה רוח רפאים. הוא לא הרגיש אותו. הוא רק ראה ושמע אותו.
הוא לא יכול לעמוד בזה. מה הולך פה?
או שזה חלום ממש מוחשי. או שמישהו הפנט אותו. מישהו עם דימיון ממש מוזר.
הוא נכנס בחזרה לדירה שלו. שעון. הוא צריך שעון. לא שעון דיגיטלי. שעון מחוגים. הנה זה.
השעון היה תלוי על הקיר, והראה 6:30.
הוא ניסה לגעת במחוג הגדול שהצביע על 6. היד שלו עברה דרכו. הוא החליק את היד על המספרים לאט לאט.
5,4,3,2, 1..
שהוא הגיע לספרה 12, הוא הרגיש שהוא נוגע במשהו. המחוג היה שם.
אוקיי, הוא ניסה להתעשת ונשים נשימה עמוקה.. צריך לנסות להבין מה הולך פה.
השעה עכשיו 6:30. זה מה שאני רואה ושומע..
אבל אני נוגע ומרגיש דברים שקרו חצי שעה קודם..
אני שברתי את האגרטל של השכן, בזמן שראיתי אותו מנקה את השברים..
הלב שלו דפק בקצב מטורף, היה לו קשה לעכל את מה שהולך פה. זה מוזר. זה ממש לא רגיל. דברים כאלה לא קורים בדרך כלל.
אבל הנה זה קורה לו.
הדבר הכי נורמאלי לעשות במצב כזה זה להכנס ללחץ, אבל הוא ידע שזה רק יחמיר את המצב. הוא צריך לנסות לחקור ולהבין. מה קרה לו. איך זה קרה לו. מה המטרה של כל זה.
אדם החליט לצאת לסיבוב בחוץ, לנסות לבדוק כמה דברים.
הוא לקח עוד נשימה עמוקה. השעון הראה 6:35.
זה אומר שהשעה היא 6:05. הוא יצא מהדירה, וירד במעלית.
הכל היה נראה רגיל. אנשים לחוצים שממהרים לעבודה, ילדים משחקים בגינה פה ליד.
אדם חשב.. מישהו רואה אותו עכשיו? הוא יכול לתקשר עם אנשים שנמצאים פה עכשיו?
היה לו כל כך הרבה שאלות איך הוא מצליח לראות את הגוף עצמו? הוא נמצא בזמן המקורי, או חצי שעה קדימה?
הוא הציץ מבט בשעון.. 6:41..
ואז זה הגיע, בלי שום התרעה מוקדמת. כאב חד, כאילו סכין מפלחת לו את הראש. כאילו משאית התנגשה בו.
שואל השאלה:
12:52 בלילה, קווינס, ניו יורק
א39 התמתח, הוא כבר עשה את זה מיליון פעם, הוא כבר לא אמור להתרגש מזה.
אבל הפעם זה היה ילד, ילד קטן שלא עשה שום דבר רע. הוא פשוט נקלע למשהו גדול עליו.
הוא עקב אחרי הבית במשך היום. לילד קראו דן, הוא היה בן 11, בשעה 8:00 הוא קם לבית הספר, היו לו עוד 2 אחיות ואח קטן אחד. כשהילדים היו בבית ספר, האמא קראה רוב הזמן, בסביבות 1 הוא חזר הביתה, רוב הזמן הוא היה במחשב. א39 לא הבחין במישהו נוסף בבית, אבל ניחש שגם יש אבא, כי בחדר ההורים הייתה מיטה זוגית.
להכנס לבית יהיה קל. למרות שבחלון חדרו של דן יש סורגים, הוא יסתדר עם זה.
א39 זרק מבט בשעון. 1:00
הוא ישב שם במשך 19 וחצי שעות, רוב האנשים היו משתגעים מזה, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שאימנו בשבילם את א39.
כשהוא היה בטוח שהאמא הלכה לישון, הוא עיקם את סורגי החלון.
א39 הרגיש איזה קול פנימי שצעק לו לחזור אחורה. לדן יש משפחה, אמא, אחים ואחיות, וכנראה שגם אבא, בלי דן הם פשוט יהרסו.
הוא הדחיק את הקול הפנימי הזה, הוא התאמן שנים על להדחיק אותו, ונכנס לחדר.
הוא התקרב למיטתו של דן, דן לא היה שם. מוזר.. ילד בגילו אמור לישון בשעה הזאת..
א39 הרגיש שמישהו מסתכל עליו.
הוא הסתובב במהירות, ובאינסטינק הצמיד את הידיים לכיס השמאלי, מתכונן לשלוף את האקדח.
דן עמד שם, עם חיוך מרוח על הפנים שלו.
"לקח לך יותר מידי זמן"
12:52 בלילה, קווינס, ניו יורק
א39 התמתח, הוא כבר עשה את זה מיליון פעם, הוא כבר לא אמור להתרגש מזה.
אבל הפעם זה היה ילד, ילד קטן שלא עשה שום דבר רע. הוא פשוט נקלע למשהו גדול עליו.
הוא עקב אחרי הבית במשך היום. לילד קראו דן, הוא היה בן 11, בשעה 8:00 הוא קם לבית הספר, היו לו עוד 2 אחיות ואח קטן אחד. כשהילדים היו בבית ספר, האמא קראה רוב הזמן, בסביבות 1 הוא חזר הביתה, רוב הזמן הוא היה במחשב. א39 לא הבחין במישהו נוסף בבית, אבל ניחש שגם יש אבא, כי בחדר ההורים הייתה מיטה זוגית.
להכנס לבית יהיה קל. למרות שבחלון חדרו של דן יש סורגים, הוא יסתדר עם זה.
א39 זרק מבט בשעון. 1:00
הוא ישב שם במשך 19 וחצי שעות, רוב האנשים היו משתגעים מזה, אבל זה בדיוק מסוג הדברים שאימנו בשבילם את א39.
כשהוא היה בטוח שהאמא הלכה לישון, הוא עיקם את סורגי החלון.
א39 הרגיש איזה קול פנימי שצעק לו לחזור אחורה. לדן יש משפחה, אמא, אחים ואחיות, וכנראה שגם אבא, בלי דן הם פשוט יהרסו.
הוא הדחיק את הקול הפנימי הזה, הוא התאמן שנים על להדחיק אותו, ונכנס לחדר.
הוא התקרב למיטתו של דן, דן לא היה שם. מוזר.. ילד בגילו אמור לישון בשעה הזאת..
א39 הרגיש שמישהו מסתכל עליו.
הוא הסתובב במהירות, ובאינסטינק הצמיד את הידיים לכיס השמאלי, מתכונן לשלוף את האקדח.
דן עמד שם, עם חיוך מרוח על הפנים שלו.
"לקח לך יותר מידי זמן"
שואל השאלה:
6:05. שכונת נסטור, סן דייגו, קליפורניה.
אריק חזר לסן דייגו, הוא עמד וסרק את השכונה שבה הוא גדל. השכונה שפעם הייתה הבית שלו.
משום מה, הוא הרגיש זר כאן.
הוא לא רצה להיות פה. הוא לא צריך את החופש הזה. התיק שהוא היה אמור לפתור עדיין לא היה פתור, וזה תסכל אותו. אריק אף פעם לא חתך מחקירה באמצע.
המפקד שלו אמר שהוא לא במצב שהוא יכול להמשיך, הדברים שהוא ראה הם מערערים אותו. הוא חייב לחזור לנסטור לכמה שבועות לנקות את הראש.
הוא התחיל להתקדם במורד הרחוב. למרות שכל האיזור עוד היה חרוט לו בזכרון, הוא הרגיש שזה פעם ראשונה שהוא נמצא כאן.
הוא הביט בשעון, השעה 6:10. הלב שלו התחיל לדפוק. תחושת הבטן הזאת שמשהו הולך לקרות. אבא שלו תמיד אמר לו לסמוך על תחושת הבטן.
6:11
הראש שלו נתקל באיזה מישהו שיכור שלא הסתכל לאן הוא הולך, הוא נפל על הרצפה. השיכור תפס בראשו והתחיל לבכות. הוא הביט עליו במבט לא ממוקד, כאילו הוא לא שם לב אליו.
אחרי משהו כמו דקה, השיכור התאושש הסתובב והמשיך ללכת. מידי פעם הוא התנגש באיזה הולך רגל.
זה לא אמור לעניין אותו. הוא לא בתפקיד עכשיו.. וזה סתם איזה הומלס מסטול שכנראה שתה יותר מידי.
אבל משהו בו ממש סקרן אותו. למרות המבט הלא ממוקד שלו. הוא נראה לו צלול לגמרי.
וחוץ מזה, משהו בפנים שלו היה נראה לו מוכר.. כאילו הוא פגש אותו פעם.
אז למרות שהוא היה אמור להיות בחופש, הוא התחיל לעקוב אחריו בשקט.
6:05. שכונת נסטור, סן דייגו, קליפורניה.
אריק חזר לסן דייגו, הוא עמד וסרק את השכונה שבה הוא גדל. השכונה שפעם הייתה הבית שלו.
משום מה, הוא הרגיש זר כאן.
הוא לא רצה להיות פה. הוא לא צריך את החופש הזה. התיק שהוא היה אמור לפתור עדיין לא היה פתור, וזה תסכל אותו. אריק אף פעם לא חתך מחקירה באמצע.
המפקד שלו אמר שהוא לא במצב שהוא יכול להמשיך, הדברים שהוא ראה הם מערערים אותו. הוא חייב לחזור לנסטור לכמה שבועות לנקות את הראש.
הוא התחיל להתקדם במורד הרחוב. למרות שכל האיזור עוד היה חרוט לו בזכרון, הוא הרגיש שזה פעם ראשונה שהוא נמצא כאן.
הוא הביט בשעון, השעה 6:10. הלב שלו התחיל לדפוק. תחושת הבטן הזאת שמשהו הולך לקרות. אבא שלו תמיד אמר לו לסמוך על תחושת הבטן.
6:11
הראש שלו נתקל באיזה מישהו שיכור שלא הסתכל לאן הוא הולך, הוא נפל על הרצפה. השיכור תפס בראשו והתחיל לבכות. הוא הביט עליו במבט לא ממוקד, כאילו הוא לא שם לב אליו.
אחרי משהו כמו דקה, השיכור התאושש הסתובב והמשיך ללכת. מידי פעם הוא התנגש באיזה הולך רגל.
זה לא אמור לעניין אותו. הוא לא בתפקיד עכשיו.. וזה סתם איזה הומלס מסטול שכנראה שתה יותר מידי.
אבל משהו בו ממש סקרן אותו. למרות המבט הלא ממוקד שלו. הוא נראה לו צלול לגמרי.
וחוץ מזה, משהו בפנים שלו היה נראה לו מוכר.. כאילו הוא פגש אותו פעם.
אז למרות שהוא היה אמור להיות בחופש, הוא התחיל לעקוב אחריו בשקט.
באותו הנושא: