אני חושבת שאני סדיסטית.

(בת 14)
אז כבר מכיתה ו או ז התחלתי לקחת סדרות וסרטי אנימציה ולכתוב עליהן פאנפיקים בראש. כלומר, הייתי לוקחת את הדמויות ומדמיינת עלילה בלי לכתוב אותה.
ותמיד, אבל תמיד, הייתי גורמת להן לסבול.
לא בהכרח פיזית, אני לא אוהבת כאב פיזי. לראות יותר מידי דם או פצעים מגעיל אותי ובטח שלדמיין את זה, אבל למשל סבל נפשי היה משהו שהיה כמעט בכל אחד מהפאנפיקים האלו.
הקטע הוא שאני דיי נהנת לחשוב על העלילות האלו. אני תמיד מנסה לבנות סיפור שמוביל למצבים מסויימים, אבל מדלגת ישר אל המצבים האלו כי הכי אהבתי אותם.
וגם בסדרות וסרטים, אני אוהבת לראות קטעים שבהן הדמויות סובלות מבחינה נפשית. למשל, הסרט האהוב עלי הוא שישה גיבורים, והפעם הראשונה שראיתי אותו התלהבתי כי הירו נכנס לדיכאון אחרי שטאדאשי מת, הוא לא אכל, כשהוא גילה שקלהאן בחיים הוא השתגע, ואחר כך הוא בכה. ממש אהבתי שזה קרה.

תענו בכנות - זאת נחשבת סדיסטיות?