אני מרגישה שאין לי משמעות לחיים...

אני לא אומרת עכשיו שאני רוצה למות או משהו אני פשוט מרגישה שאני חיה חיים ללא תכלית. השגרה הזאת של בית ספר ולישון בית ספר ולישון זה מחרפן אותי. אוף. זה לא רק זה. אני חושבת שאני בן אדם יותר מדי טוב. אני לכ מנסה לעוף או משהו אני פשוט אומרת את מה שקורה לי במציאות. אם למשל עכשיו יהיה לי עבודה למחר למשל וחברה שלי תבקש ממני עזרה אז אני קודם אישר לה ואז רק אני. ואני לא עוזרת לעצמי אף פעם. אני מוותרת על עצמי בגלל החברה שלי. אני לא מאמינה בעצמי ולפעמים גם נורא שונאת את עצמי. אומרים שזה ככה גיל ההתבגרות אבל אני כבר לא יודעת מה לחשוב... מה לעשות?