אני שונאת את אח שלי.

אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל אני באמת שונאת אותו. הנה כל הסיפור מההתחלה...
הכל התחיל לפני כיתה ו' אח שלי עוד היה מתייחס אלי וזה האמת היה נראה כאילו אנחנו אחים, כשהייתי הכיתה ו' הוא הכיר מישהי, זה לא הפריע לי עד כיתה ז, כשביום הולדת שלי הוא כבר לא קנה לי כלום, ברכה לא שלח, לא הייתי רואה אותו, היה מתייחס רק לחברה שלו, בהתחלה קינאתי בה ואז זה הפך לשנאה אלייה, היא ירדה איתנו לאילת (חשוב לי לציין שהוא האח היחיד שלי- אין לי עוד אחים) וממש לא רציתי שהיא תבוא, הייתי עם אח שלי ואיתה בחדר וידעתי שאני עומדת להרגיש לבד, דפדפתי את אילת... עכשיו אני בתחילת כיתה ט', לפני חודש הם נפרדו, זה לא היה נראה שהפרידה הייתה כל כך קשה לשניהם, כל כך שמחתי שאני לא הולכת לראות אותה, חשבתי שאח שלי יחזור לעצמו, יתייחס אלי, שאני אראה אותו בכלל, כלום לא חזר לעצמו. דברים בסיסים שאני מבקשת ממנו הוא תמיד מוצא מה לאמר, אני תמיד עושה בשבילו כל מה שהוא מבקש- מסדרת ומנקה לי תחדר, מחליפה לו מצעים, מכינה לו אוכל (שהוא בסוף אומר שזה נראה מגעיל ולא אוכל). זה כעס שנאגר כבר כמה שנים, לפני כמה ימים התפרצתי ואמרתי לאמא שלי שנמאס לי שכל מה שהוא מבקש ממני אני עושה, ושאני מבקשת ממנו לקניון לקחת אותי- הוא מעדיף את חברים שלו. אמא שלי אמרה שאני לא צריכה לעשות לו אותו דבר חזרה ולהוכיח לו שאני כן אחות טובה אבל אני כבר לא מסוגלת. הגעתי לרמה שאני שונאת אותו, הוא מגיע הביתה ואני עולה לחדר כי אני לא רוצה לראות אותו. נמאס לי מהמצב הזה באלי לעבור בית ועכשיו לחשוב שאני עומדת לראות אותו במשך שבוע שלם זה הכי סיוט.