אני גאה בעצמי, ואני רוצה לדעת שזה לא סתם. אתם גאים בי?

המצב הנפשי שלי יורד ובשלב מסויים הבנתי שאם לא אהיה בחברת אנשים שאוהבים אותי אני אגיע לאשפוז פסיכיאטרי מהר מאוד, אז התחלתי יותר להיות עם הכיתה שלי. הם אנשים מאוד נחמדים ותומכים שאפשר לסמוך עליהם ברמה של כשברחתי מהבית בפעם הראשונה שתי בנות מהכיתה שלי הצילו אותי. זה התחיל מלשבת לידם בהפסקות והגיע למצב של שיחות נפש עם כמעט כל הכיתה שלי, לא, השכבה שלי. התחברתי אליהם מאוד ולאט לאט אני הופך למקובל יותר ויותר, אבל לא במובן של ערס, כי יש לנו ממש מעט ערסים, אלה במובן של יש לי עכשיו הרבה חברים שאני מעדיף על פני ההורים שלי בהרבה. ולא אכפת להם שאני מדבר הרבה על דברים כמו "האם אנחנו באמת קיימים?" "למה למדוזות אין עצמות?" ו-"אתם מתפללים לעננים?" או שאני מידי פעם מבקש סיגריה (ואז מישהו נותן לי גלולות הרגעה במקום זה עם המשפט "אתה נראה נורא/אתה נראה כאילו אתה עומד לבכות, מה קרה?") או שאני אימפולסיבי. אני דיי מאושר איתם, בעצם.