האם דיכאון עובר?

כן

כן

לא

בהצלחה

כמובן, לפעמים יותר זמן, לפעמים פחות. תנסי פחות לחשוב על זה ולעשות דברים אחרים חוץ מלשבת בבית :)

היו לי תקופות של שנים של דיכאון ולא יצאתי מהביית בכלל ולא היו לי חברים אבל היום אני מרגישה הרבה יותר טוב אחרי עשרות סוגים של תרופות, הבנתי שהכי טוב בלי וסוג של עובר כזה למרות שיש תקופות

תנסי כל מיני תחביבים חדשים או אפילו יוגה ומדיטציה וממליצה ללכת לפסיכולוג אם ממש קשה לך ואת רואה שמצבך לא טוב

זאת שאלה שכל אלה שרשמו כן לא מבינים מהחיים שלהם.
זה דבר קשה, פעם אחת אתה רוצה לטפל ויום אחריי זה אתה רוצה להתאבד, יום אחד שמח ואחריי זה בוכה בלילה במיטה עד אמצע הלילה.
נורא קשה להגיע באמת לרגע שמסיימים עם זה, חשבתי בחופש הגדול שעברתי את זה וזה פשוט חזר עם מכה ענקית.
אז אם עוברים את זה? לא יודעת, או שאני אחיה עם זה עד שאמות, או שאשכרה אני אעבור את זה

אנונימית123
את מתארת בדיוק מה שעבר עלי חלק גדול מהחיים וכל יום היה עוד יום שהרגשתי שאני נרקבת מבפנים ועולה בי עובש ורק רציתי למות וניסיתי הכל וכלום לא עזר (כדורים, פסיכולוגים, תעסוקה)
אין לי מה להגיד חוץ מזה שעם הזמן הכל עובר והיום אני יודעת יותר טוב איך להתמודד עם עצמי ועם הדיכאון או החרדות ובכללי אחרי מלא זמן אני פחות סובלת כמו פעם
בכל מקרה מקווה שתרגישו טוב כולכם חח

כן.

אני לא לקחתי שום כדורים, טיפולים פסיכולוגיים וגם אני לא יכולה לקחת, אני לא מעוניינת לשתף את ההורים ולכן אני לא יכולה לקבל כדורים.
לפניי רגע הבנתי שחיי יגמרו בהתאבדות.. מתישהו.. עד גיל 18 לא ניראה לי שאני אשרוד

שמעי גם אל תיקחי כדורים
ואני אגיד לך תאמת? פסיכולוגים זה בולשיט
אני עזרתי לעצמי והסיבה היחידה שאני פה עדיין זה כי יש לי תקווה ענקית ואני רואה את החיים שלי כל כך יפים וגדולים יום אחד ואני מקווה שגם את
בתור מישהי שהייתה בדיוק איפה שאת עכשיו אני יודעת שלא משנה מה אגיד, זה לא יעזור
אבל את תראי את זה בעצמך יום אחד

עם הרבה תמיכה ואשכרה רצון להרגיש יותר טוב, כן

גם אני חשבתי שאני יכולה לטפל בעצמי וזה כבר פעם שניה/שלישית (שלישית לא ממש נחשבת זאת הייתה ההתחלה) שאחריי הקיץ הרגשתי שאני עם בטחון, שהשתניתי, שאני מרגישה טוב, זה אשליה, כל פעם ב3 שנים האלה שהתחיל בית ספר זה חזר ביג טיים, כל פעם עם מכה קצת יותר כואבת, עד שאני אתמוטט, ויודעת מה? אני לא חושבת שההתמוטטות שלי ככ רחוקה...
הטיפול בעצמי לא עזר, אולי גם שום כדורים לא יעזרו, רק שינה קטנה לעד.

בת כמה את? אני מאוד מקווה שיש לך עם מי לדבר.. אם את רוצה אני יותר מאשמח לדבר איתך גם סתם ככה כשמשעמם לך
אני כל כך מבינה אותך ורע לי שלא יכולה לעזור, אני פשוט יודעת שאם תתני צאנס לחיים מתיישהו הכל יהיה יפה יותר למרות שהכל שחור עכשיו

כן
ותאמיני לי שאם משהו כמוני אומר כן אז זה באמת כן

בת 15, עצוב למות בגיל כל כך צעיר, כי אני מרגישה שמתתי כבר לפניי כמה שנים, אני כבר לא חייה.
איבדתי את סבתא שלי, איבדתי הכל, עדיין נשארה בי תקווה בחברות, איתן אני שוכחת את הכאב, אפשר גם לקרוא לזה מכחישה, יש לי עליות וירידות שקורות מהר מדיי, רגע אחד אני עם תקווה חזקה ורוצה לטפל בזה ורגע אחר אני חושבת על התאבדות, בעיקר אבל אני מפחדת להיות לבד ושכולם שמחים שהגיע סופש אני בלב עצובה כי אז הרגע שלי להיות לבד, אני בן אדם לא יציב, אני לא רואה את העתיד שלי.

הוא עובר
זה דורש הרבה כוח והתמדה

יפה שאתן אופטימיות בשבילה, ושלחלקכן זה עבר.
יפה להסתכל על הצד החיובי, לא תמיד יש צד חיובי ולא לכולן ויפה שאנשים יכולים להמציא צד חיובי.
להרבה אנשים אין את הצד הזה ולהמציא צד חיובי זה התכחשות למציאות.
נורא קשה לעבור את זה

אמרתי
זה דורש כוח
היא לא שאלה אם זה קשה או לא היא שאלה אם הוא עובר
ומי שלא מצליח וממש קשה לו יש גם כדורים
אישפוז טיפולים פסיכולוגים
ניתן לעבור את זה.

זה לרוב לא עובר, מעגל החיים קלע אותנו בדכאון ולא השאיר אף דלת או חלון לצאת דרכו.
המוות זה החור בתקרה, היחיד שהשאיר לנו דרך לברוח משם.
כדורים, פסיכולוגים, מה לא, זה תמיד חוזר, כמו בומרנג, תזרקי אותו תהני מרגע קצר בלעדיו, חודש, חודשיים אפילו שנה זה יחזור.

אוקיי, אפשר להיות פסימי ולראות רע כל היום ולבכות לאלוהים ולא להבין מה בכלל המטרה והכל
ואפשר להבין שבעוד כמה שנים כשתקבלו את העצמאות שלכם אתם תטיילו בעולם במקומות הכי מטורפים, אתם תכירו את אהבת חייכם, תלכו ללמוד משהו שתמיד רציתם, אוליי אפילו תקימו משפחה וזה החיים. פשוטים. אוליי תעשו מיליונים גם
כרגע זה מה יש. להתמודד

אל תדברי אליי כאילו אני פסימית ורואה את העולם בצורה לא נכונה, העולם זה לא טלנובלה ספרדית, אני לא אמצא את אהבת חיי ואהיה מאושרת.
העולם זה אמיתי, העולם זה דבר עצוב, יש אנשים שישנים ברחוב ומתחננים לחתיכת לחם, יש אנשים בלי משפחה בלי אף אחד, יש אנשים בלי רגליים וחלקי גוף אחרים, יש אנשים שכרגע נלחמים על החיים שלהם, יש אנשים שנרצחו בדם קר, יש אנשים שהתאבדו בגלל שהיה כל כך רע להם.
כל כך קל להסתכל על הקשת בענן היפייפיה והצבעונית שמופיעה אחריי הגשם, יצא לכם פעם להסתכל על האנשים בעולם, הם אולי מחייכים וצוחקים בדיוק כמוני ומי יודע באיזה טירוף הם בכו אתמול בלילה או מה עובר עליהם.
העולם הוא דבר עצוב..

חח תגידי את אמיתית? סיממו אותי עם קלונקס מגיל 13 והדבר היחידי שראיתי כל החיים שלי זה שחור וכל החיים שלי היו שכבות של חרא והייתי מקבלת התקפיי חרדה כל 10 דקות בערך, עד היום אני סובלת מאוסידי כפייתי שהורס לי את החיים ומהתקפי זעם ועברתי התמוטטות נפשית לא פעם אחת
את לא יכולה להגיד לי שכל מה שאני רואה זה קשתות בענן ושאני חייה באיזה סרט או בועה של עצמי, אני פשוט יודעת שאם אני אעדיף להתפקס על העוני, המלחמות, הרעב, המחלות וכו' אז אני אכניס את עצמי לעוד יותר דיכאון וחרדה מהעולם הזה.
השאלה פה היא איך את מעדיפה לחיות את החיים שלך? בתקווה לגדולות? או שתגמרי את החיים שלך בתור איזו ילדה עצובה עם קוקיות מבלי לעשות *כלום* בחיים?
אוליי אהבת חייך נשמע כמו סיפור אגדות אבל זה לא משהו שלא קורה
בגדול יש רע בעולם ואי אפשר להמנע ממנו, אבל אם תתני לחיים הזדמנות אז הכל יהיה יותר יפה, אל תשכחי שיש גם טוב

לא. זה לכל החיים.