ניתוק רגשי - אני מרגישה ניתוק רגשי משאר האנשים פשוט חוסר אכפתיות וחוסר חיבור לאף אחד. אני לא קשורה אפילו לחברות שלי או למשפחה תמיד הרגשתי סוג של ריחוק כזה חוסר עניין, חוסר רצון בחברה או באנשים אחרים, רק רצון להיות לבד ולהתרחק. זה מצב נורמאלי מבחינה נפשית?

שלום רב,

ישנם הרבה מאד "סוגי" אנשים - מבחינת רצון לחברה ותקשורת:
יש אנשים מאד מאד חברותיים
הם זקוקים לחברה ואפילו לפעמים עושים
מאמץ עילאי להתחבר. זה מצב שיכול להיות נעים
וגם יכול להיות לא נעים (למשל כאשר אם לזמן מה
אין להם חברה הם בסבל איום).
בצד השני של הסקאלה יש את המתבודדים.
אנשים שלא צריכים חברה כמעט בכלל.
מצב זה יכול להיות נוח ונעים אם הוא במידה.
הוא גם יכול לגרום לסבל אם בעקבות הרצון
להיות מנותק ובודד לא מתפתחות מיומנויות חברתיות.
למשל, אם האדם לא יכול לעבוד לאורך זמן כי
הוא פשוט לא יודע איך ליצור קשר עם עמיתים לעבודה.

ועכשיו בקשר אלייך:
אם את טיפוס שאוהב להיות לבד
אבל את מסוגלת ונהנית ללמוד ביחד כשיש צורך
או לשבת עם המשפחה לארוחת ערב
או עם חברים
אז את לא סובלת והכל בסדר.
אם לעומת זה בגלל ההתבודדות שלך
אין לך מיומנות חברתית, את לא ממש מבינה
מה קרה שם באירוע חברתי, למה התכוונו האנשים
בתנועות הפנים או הגוף שלהם, אז ייתכן שכדאי
לך לקבל עזרה, כי כנראה שזה מצב
שאולי הוא לא נוח לך.

הרבה אנשים שסובלים מקשיים חברתיים
הם באמת סובלים. רע להם. לא טוב להם הריחוק
החברתי. אנשים כאלה כדאי להם לנסות למצוא עזרה.
מי שאוהב להיות לבד אבל לא סובל מזה
ומבין בסך הכל מה קורה סביבו, ומסתדר בכל מצב
הוא בסדר.

כל טוב,
איילת

האם את סובלת ממצב זה? האם יש בך חיות? האם את מרגישה חיבור לעצמך? קשה מאוד לומר אם זה נורמאלי או לא באינטרנט מה גם שנורמלי זה יחסי: השאלה אם זה נורמלי לך. אולי תשובות שלך לשאלות אלה יעזרו לך לחיוב יותר בשלמות עם עצמך.

בטוח שלא. מצב כזה לא יכול להיות נורמלי מבחינה נפשית, אפילו אם ככה נוח לך. האדם הוא יצור חברתי. הוא אמור להרגיש זיקה לאנשים, רצון להשתייך. כל אחד רוצה שיאהבו אותו, שיתעניינו בו. לא יכול להיות שאדם שמעדיף להיות לבד ולהתרחק חווה מצב נורמלי. נשמע כמו דיכאון קבוע. או פחד מלהיפגע מאנשים. אין לי ספק שאדם שחווה אהבה מילדות ועד בגרות - אוהב אנשים ומתחבר אליהם.
אני מכירה אדם אחד שכן חווה אהבה בילדות עד הבגרות, והוא אינו אוהב אנשים, אבל כן מחפש את קרבתם. יש לו הפרעה אישיותית. במקומך - הייתי מתייעצת עם פסיכולוג.

זה מצב נורמאלי מאוד למי שלא מאמינה שאוהבים אותה, או מאמינה שאף אחד לא באמת אוהב אותה, או חושבת שלא ממש רואים אותה, וכד'.
ויכול להיות שאת צודקת - שבאמת האנשים שסביבך לא רואים אותך, ושאת מרגישה שלא באמת באמת יודעים מי את.
המלצה חמה - תמצאי אנשים / מדריך/ה / מטפל/ת שתרגישי שכן מדברים אליך, לנשמה שלך, שכן רואים מי את ומה את, ואיך את מרגישה.
זה יכול להיות גם תחביב שאת מתחברת אליו, משהו שחשוב לך,
כל דבר שהוא.

אפשר, אגב, גם ללמוד להכיר את עצמך -
תחפשי ספרים ומאמרים על הילד/ה הפנימי/ת, למשל.
ואפשר גם דרך מדיטציה.

וזה יש! וזה קיים!
זה יכול לקחת קצת זמן עד שמגלים את זה (כולל לחכות עד גילאי ה 20, ואפילו אחכ),
אבל כשמוצאים - זה חיים אחרים.
חיבוק גדול,
מיכל רון
פסיכולוגיה אלטרנטיבית
[email protected]

הכל זה תקופות בחיים... כנראה שזאת תקופה שאת פחות "מככבת" בה תהני גם מהרגעים האלה ותיזכרי
כל ירידה לשם עליה

גם אני ככה, אני ממצליצה ללכת לטיפול פסיכולוגי, גם אני הלכתי. להתבודד, לפי דעתי, זה לגמרי נורמאלי. את רוצה להיות לבד, עם עצמך, בלי כל הבאלגן מסביב. הגיוני. לכי לטיפול פסיכולוגי. תגלי אולי משהו יושב לך על הלב שאת צריכה להוריד, משהו שגורם לך להתרחק מהאנשים שסביבך. אני מקווה שעזרתי! תהיי בריאה, זה הכי חשוב!