מה הסיפור חיים שלכם? הגיע הזמן לפרוק הכל!

נולדתי למשפחה של אבא חורג שהיה.. לאמא שלי ולי ואז עברנו לירושלים מאילת ושם לא היה הכי טוב אבל הצלחתי להציל את עצמי ולא לשקוע לדיכאון על מה שאין

אני לא צריכה לפרוק משהו אין לי סיפור חיים כואב בסך הכל החיים שלי מלאים באנשים דוחים

אממ היו לי חיים די נורמליים עד גיל שש ואז התחילה עלי בריונות עד כיתה ז' ועכשיו הכל בסדר טודו בום?

אמא שלי נפטרה מתכונת דרכים כשהייתי בת תישע נכנסתי לאחר שנתיים לדיכאון ולתלותיות בחברה. אבא שלי התחתן נולד לי אח
מצבי רוח שמשתנים שמחה ודכאונות שניסיתי לפצוע תצמי ונשברתי כי אני חזקה מספיק בשביל לא לעשות את זה
הפכתי לילדה עם בטחון שלא שמה זין על מה שחושבים עליה יש לי חברים שלא אכפת להם כל-כך
זה פוגע אבל לייף גוז און
שמחה מתמיד

פרקתי פה כל כך הרבה פעמים שנראה לי שאתם כבר יודעים את הסיפור שלי בעל פה

פיתחתי אובדנות בגיל קטן מאוד
אחרי כמה שנים נאנסתי ופיתחתי חרדות פסיכוטיות, אושפזתי בפסיכיאטרית, סבא שלי נפטר. היום פעיל חברתי.

אני אתמצת את זה בכמה מילים:
נולדתי
2 אחים
גירושים
יציאה מהארון
מדריך בתנועת נוער
תיכון

נולדתי ואז אבא שלי התאבד כשהייתי בת 5 והשאיר את אמא שלי לבד ואז היא נכנסה לניתוחים שרק הסתבכו עם כאבים מה שדרדר את המצב הכספי והיום המצב בסדר פלוס ואני פשוט מעריצה את אמא שלי

הורים התגרשו בגיל 9 וזה השפיע לי על החיים, למדתי לחיות עם זה ולאט לאט החיים שלי הפכו לנוראיים וחסרי תקווה ועכשיו מילדה שמחה וקטנה הפכתי למישהי בדיכאון

אבא שלי שהיה כל עולמי נפטר לנגד עיניי מהתקף לב שהייתי בת 12 (חודש לפני היום הולדת שלי) ואז סבלתי מדיכאונות ומאמא שלא מבינה כלום מחייה עכשיו חיי די סבבה אני מנסה להשקיע בלימודים אני בקשר טוב עם אמא שלי (אחרי טיפול פסיכולוגי) וזהו

עברתי ני, וח כשהייתי קטנה
בגלל העיניים שלי- היה לי קטארקט
עכשיו העין שלי פוזלת לפעמים tבל כשאומרים לי אני מסוגלת להזיז אותה חזרה.
יש לי משקפיים
יש ילדים מגעילים בכיתה א ובגן שהיה להם קל לפגוע
והייתי ילדה סופר ביישנית
והאמת שזה די הפך אותי למי שאני - אני מאוד חזקה ואני מתחזקת עם השנים.
פעם הייתי נפגעת מכל דבר. היום? אני מסוגלת לעמוד עם ביטחון.

מה גם שקיבלתי מודעות עצמית בגיל מוקדם יחסית בגלל זה.

בדיוק מחר אני מקבלת משקפיים חדשות, תזמון טוב מאוד (:

גיליתי שסבא שלי התאבד עד היום לא יודעים על מה.. שלאבא שלי יש אחות שהוא לא מכיר ולא פגש, שאמא שלו עזבה אותו אחרי שהאבא מת, שהינו משפחה ענייה ממש, אני נאנסתי לא מזמן, הוטרדתי מינית לפני כמה שנים, לא התלוננתי, האחות היחידה שהיה לי קשר מיוחד איתה לא גרה בבית, אח שלי מקלל אותי תמיד גם שהוא רק בא לבקר הוא גם לא גר בבית, יש מישהו שגדול ממני ב6 שנים ואני קצת אוהבת אותו והוא אותי רק שאני בחטיבה והוא בתיכון..

די רגיל משפחה ממוצעת.

חבילת בשר שצורכת אוכל ופולטת זבל ומנסה להעסיק את עצמה בשטויות מזדמנות

למה כל הסיפורים פה עצובים? מבאס:(

לפני שנה אבא שלי נכנס לחובות אמא שלי ואנחנו ניתקנו קשר מהמשפחה מהצד שלה כולל סבא וסבתא שלי כי הם הציעו שההורים שלי יתגרשו פשוט ויהרסו הכל בגלל כסף המצב הכלכלי לא טוב ממש חסר קצת דברים, אני בארון ולא מתכוונת לצאת כי אבא שלי הומופוב יחסית וגם סבתא שלי. ניתקתי קשר עם כל ה"חברות" הכי טובות שלי כי הן ריכלו עלי בלי סוף ושיקרו לי. אני בדיכאון ויש לי בעיית עצבים אני תקועה בתוך עצמי עם כל הדברים שיושבים עלי וזהו אבל החיים יפים לא?

סיפור משעממם בלי סוף טוב
התחלה של ילדות טובה, כשהפכתי לנערה התחילו בעיות חברתיות ועד היום (18) אין לי חברים אני בודדה ומאוד קשה לי.
בא לי כבר שיהיה לי סוף טוב כזה שאוכל גם להגיד "אבל יש לי בטחון עצמי ואני לא שמה על אף אחד" אבל איזה בטחון איזה. הוא ברצפה

משפחה שזכיתי בה כל כך!
חברים מדהימים ואחלה סביבה
ברוך השם אין תלונות

הייתה לי ילדות מוזרה כי האוטיזם שלי מנע ממני להבין פחות או יותר מה הולך סביבי אז אין לי ככ זכרונות, אבל חוץ מזה ההורים שלי גרושים (סתם ציינתי כי זה פרט מרכזי) ועכשיו החיים שלי רגילים לגמרי כבר נדיר שמרגישים אצלי אוטיזם עכשיו אני בן 17 וחצי

נולדתי במשפחה טחונה, ההורים שלי התגרשו ואחרי זה המשכורות שלהם התחילו לרדת והידרדרנו במצב הכספי... חבר של אמא שלי קילל אותי ואנחנו לא מדברים כבר שנה וחצי... אני רוקדת מקצועי אבל אף אחד לא מאמין לי בגלל שאני שקטה (יענו יושבים שאני לוזרית)... עוד שנתיים אני עוברת לעיר אחרת ואני בטוחה שיהיה לי קשה וזהו..

נפטרו אנשים שהיו םי חשובים
נכנסתי לדיכאון עמוק
אלימןת בבית ספר
עברתי ניתוחים
פגעתי בעצמי
ניסיתי להתאבד
אין מספיק כסף
אני אדם נורא
ברחתי מהבית
הפסקתי ללמוד
אממ וזהו חח

שואל השאלה:
אני מגמגם ברמה שאני לא מסוגל לדבר באופן שוטף, יש לי חרדה חברתית מאוד חמורה לאור הבעיה הזאת אני בחיים לא עבדתי אין לי שקל על התחת, אין לי חברים, חסרים לי מלא בגדים ואין לי איך להשיג אז אני כמו הומלס הולך ברחוב וזה השפלה לא קלה, אני בגיל שחייב כבר לעבוד ולדאוג לעצמך, אף פעם לא הייתה לי חברה או ידידות, כל החיים שלי אני מנותקת מהמציאות ומתבודד עם עצמי, אין לי אף בנאדם בעולם שקרוב ללב שלי, אני שומר הכל בבטן, יש לי המון סודות על עצמי מתוך מקרים לא פשוטים שעברתי לרעה... אני לא עצמאי, אני לא יודע לעשות שום דבר בכוחות עצמי בשביל שאני אוכל לחיות ולתפקד נורמלי... אין לי כוחות נפש, אני כל היום בבית לבד מול הקשיים שלי בלי יד תומכת

החיים מסובכים אבל יש רגעים טובים.

ההורים שלי ביקורתיים לגביי פאקינג כל דבר
אני לא יכולה לעשות צעד בלי שיעירו לי עליו
זה קשה אבל התרגלתי
עברתי התעללות מאנשים במשפחה שלי..
המשפחה שלי תמיד מסתכלת עלי כגלגל חמישי
כאילו.. אם לא הייתי שם זה לא באמת היה משנה (:
תמיד אני זאת שהם מתייחסים אליה כדפוקה מוזרה מכוערת.. חח. כיף.
יש לי דיכאון כרוני, זה דיי משהו תורשתי אצלנו.
מאז שסבתא רבתא שלי נפטרה מסרטן, אני לא מרגישה כלום.
כולם חושבים שהם מבינים מי אני, שהם יודעים איך לעזור.. חושבים שאני משחקת
אומרים שהייתי פעם ילדה מלאת שמחת חיים
לאן זה נעלם?
אולי אותם האנשים ששואלים לאן זה נעלם הם אלה שפגעו בי? הם אלה שגרמו לזה? איך הם לא קולטים?
איך אני מחייכת את החיוך המזויף הזה.. ואומרת שאני בסדר
"אני עייפה" "כואב לי הראש"
אני אמשיך לאמר את זה, כי בתכלס לא באמת אכפת להם
לאף אחד לא באמת אכפת ממני (:
כשעברתי לתחביבים שלי- כתיבה, משחק, שירה
זה דיי מילא אותי
ואז הגיעו החברות המגעילות שלי (:
אמרו לי שאני משחקת גרוע
שרה נוראי
כותבת מטומטם
עכשיו יש מישהו שדיי אכפת לי ממנו
כרגע אנחנו ידידים אני חושבת דיי טובים..
הקטע הוא שהוא רוצה להעלם. רוצה למות
הוא לא יודע כמה אכפת לי ממנו חח
אף אחד לא מבין כלום
אני לא מרגישה כלום
אני לא שמחה יותר
אני מכורה לעצב
חחח חפרתי ביי.

אנונימית שאמרה שיש לה אוטיזם.. אני חושדת שגם לי יש.. יש דרכים לשעת חוץ מללכת לאיבחון?
אין לי חברים אני לא חברותית לא מתמצאת בחברה ומפחדת שזו הסיבה.. תוכלי לעזור לי?

magniva (*פ. ר. גית סויה*) ^איך? את ילדה ממש שמחה

הכי קל לזייף שמחה במיוחד שאתה כותב (:

טוב אז הסיפור שלי די רגיל
ההורים התגרשו
לאבא שלי יש חברה שאני שונאת
לאמא שלי יש חבר שהיא מסתירה בכלל
פעם היו לי חברים ואז הבנתי שכולם צבועים ושקרנים שיחליפו אותי
ותמיד הייתי גלגל שלישי
אני שונאת את איך שאני נראית ואת מי שאני אבל תודה לאל אני בריאה

אין לי משהו מיוחד, יש לי חיים נורמאליים כמו לכל בן אדם נורמאלי ואני לא מפסיק להודות על זה

מיה- אני האנונימי עם האוטיזם, תעני לא מאנונימי ואשלח לך הודעה, חוץ מאבחון זה קשה לדעת ב100%, אבל יש דברים שאנשי מקצוע שהם לא מאבחנים יכולים לשים לב אליהם, כמו יועצת בית הספר שלך, תנסי לדבר איתה על זה, יכול להיות שהיא תשים לב שיש לך אוטיזם ויכול להיות שלא, קורה לך למשל שקשה לך להשתלב בשיחה? קורה לך שאת מדברת הרבה? קורה לך שאת אובססיבית? קורה לך שאת מבינה בדיליי את המציאות מסביבך?

.

חח סבבה שלחתי

נולדתי לפני 14 שנים (בערך) להורים שלי, שבאו ממשפחות שונות לגמרי ובהפרשי גיל שונים, אני הבכורה בבית, בכללי החיים שלי אחלה לגמרי,
לא היו לי דיכאונות או מחלות וכד' כשהייתי בגן עברתי התעללות פיזית מהגננת הכלבה (שהייתה לא 100%) והגננת השנייה העלימה עין, עוד כלבה.
זהו
magniva (*פ. ר. גית סויה*), אם באלך את יכולה לפרוק אצלי
(ההתעללות לא השפיעה עלי בשום צורה)

קורה לי שאני אובססיבי קורה לי שקשה לי להבין את המציאות ולהשתלב בשיחה המון וקורה לי שאני מדבר המון מבלי משים יכול להיות שיש לי קצת אוטיזם נראלך? זה לא מקשה על, טוב אולי קצת, טיפה מקשה עלי.

תודה מאסטרית, אני מעריכה את זה. אני אבוא פעם לאיזה שחנש (;

וואלה שיכול להיות זה נשמע לי מאוד הגיוני שיש לך, אני אפנה גם אליך בפרטי!

לא יכולה לסמוך על אנשים בעקבות הטרדה מינית, שונאת את הגוף שלי, הלימודים וההורים מוציאים חשק לחיות, עד שאני מתחברת לאנשים הם תוקעים סכין. וזהו :)

דוד שלי ודודה שלי התאבדו
יש לי אח חולה נפש ואבא שעבר אירוע מוחי ונכה מאז.. אני סובלת מחרדות לפעמים גם דכאונות יש לי מצבי רוח משתנים והתקפי זעם כי אני עצבנית לרוב אבל בסך הכל בסדר מתמודדת כי מה לעשות סה לה וי ומנסה להתרכז בטוב מאשר ברע

לאלה שחשבו שיש להם אוטיזם: זה לא בטוח בכלל.
עלי חשבו שיש לי אוטיזם 9 שנים (מאז האבחון הראשון) אבל לפני כמה חודשים הלכתי לאבחון נוסף וסיפרתי לפסיכיאטר על האונס שקרה (שלא זכרתי 16 שנה) והוא שינה את האבחנה. הוא לא אמר שיש לי ptsd, הוא המציא שיש לי משהו אחר (כי הוא מאמין בסטיגמות, האנס היה בערך בגילי, ומבחינת הפסיכי-אטר "אונס בין ילדים זה רק 'משחק' ")


אבל כן, יש לי ptsd, דיכאון וחרדה מאז גיל 5, וכל מה שמתלווה לזה (המון המון בעיות)

אנורקסיה מגיל 14 (כבר 8 שנים) וכל מה שמתלווה לזה

בריונות כל תקופת החינוך (מהגן עד לחט"ב, ובסוף נשרתי)

אני א-סקסואל

בריונות מכיתה ב ועד כיתה ח
בכיתה ט סתם התעלמו ממני
בכיתה ח יצאתי מהארון (בית ספר דתי אז עשו לי את המוות)
ההורים שלי שונאים אותי ואלימים לפעמים
הוטרדתי מינית לפני חצי שנה
אני מפחדת/ שונאת מגע מאז שאני זוכרת
אני מתקשה להבין ציניות/ מצבים חברתיים (למרות שאמרו לי שאני לא אוטיסטית)
ניסיתי להתאבד כמה פעמים
חותכת
כנראה נולדתי בטעות
רוב האנשים סביבי שונאים אותי
לאף אחד לא באמת אכפת ממני
אין לי חברים
איכשהו הגעתי לבית ספר של אנשים שהעיפו אותם מכל מקום אחר ועכשיו אף בית ספר לא רוצה לקבל אותי (למרות שאני מחוננת)
שונאת את עצמי ואת החיים שלי
רוצה למות
זה הבקצרה
בסך הכל חיים "נורמליים"

הייתי הילדה הכי שמחה במשפחה ובכיתה עד שעליתי לתיכון.
בתיכון הכל היה בסדר ממש השתנתי שם לטובה ואז הכל נהרס שלב אחרי שלב
ילדה הרסה לי את החיים, היא לא מבית הספר היא השפילה אותי מול כל החברים שלי והפיצה עלי דברים באינטרנט.
לא הייתי הולכת לבית ספר הייתי נשארת בחדר מהבוקר עד הלילה בוכה וחותכת. נכנסתי לדיכאון קל (אובחנתי)
הייתי אצל פסיכולוגית וזה לא עזר הזנחתי את המצב במשך שנה והמצב החמיר לדיכאון קליני ממלא סיבות נוספות שלא בא לי לפרט זה התלווה עם חרדות, הפרעות אכילה, אנמיה ומחשבות אובדניות.
אני חותכת את עצמי לפחות 100 חתכים בשבוע ואז מצטערת על זה
כבר שנתיים שאני באה לבית ספר פעם בשלוש חודשים בשביל שלא ישימו אותי במוסד סגור.
כן אף אחד לא מת אצלי במשפחה אבל אני מרגישה שאני מתה מבפנים
כבר אין לי משמעות לחיים הכל נראה בעיני טפל וחסר טעם אין לי למה לחיות ולעשות דברים.
אני מוצאת את עצמי ערה כל הלילה וישנה כל היום בלי אוכל ומים עד שההורים שלי מגלים שלא אכלתי ומכריחים אותי לאכול.
בקרוב אני לא אחיה לפי מה שהרופא אמר
זהו. אלה החיים שלי. בלי שום משמעות בלי שום סיבה להמשיך להלחם על עצמי כי זהו מיציתי את זה
ואני אחת שלא משתפת אף אחד במה שאני עוברת אז אף אחד מהחברים הטובים שלי לא יודע את זה אני מסתירה את זה כמה שיותר ושמה "מסיכה" וכששואלים אם קרה לי משהו אני אומרת "אני בסדר" "אני עייפה"
אם היה לי אומץ הייתי מתאבדת אבל הבריאות שלי תעשה את שלה בעוד כמה חודשים וזהו.
לפעמים בא לי לצאת מהשיט הזה ולחיות כמו כולם, אני כל כך מקנאה שהצרות של אנשים זה שהם נפרדים מבני זוג וכאלה כי אצלם זה עובר.
הלוואי ולי היו חיים כאלה, הם צריכים להפסיק לבכות ולהעריך את זה שהם בריאים נפשית ופיזית.

הייתי מותקפת מינית כל יום על ידיי אבי החורג בגיל 8-12

עברתי 3 חרמים בחיי
עברתי הרבה בדיקות בקופת החולים
המוזיקה כל הזמן מצילה אותי מחדש...

ירדו על זה שאני שמנה
בולמיה
אנורקסיה
שוב בולמיה
רבתי עם חברה הכי טובה שלי כי הייתה יורדת עלי ולא יכולתי יותר
הכרתי חברות חדשות וחברה הכי טובה חדשה
הן החליטו שהן לא מדברות איתי יותר ולקחו את החברה הכי טובה שלי ממני
התקרבנו
התקרבתי לבנות אחרות
מקווה שישתפר

אני בן 40, טייס בצבא, פעם גרתי ברעננה, ואחר כך התגרשתי ועברתי להרצליה ואשתי נשארה עם הילדים ברעננה, הילדים לומדים ברעננה

איו משהו ספציפי, נולדתי ואני פה עכשיו, חס וחלילה טפו טפו לא קרה כלום, חוץ ממצבי רוח קיצוניים מדי ומשתנים מהר מדי, הכל בסדר

נולדתי בטעות, אני חיה לחינם ואמות מבלי שזה יזיז למישהו.
-הסוף של סיפור חיי-

אמא חולת סרטן השד, גם סבתא. סבא בבית אבות. ולא זה ממש לא ספאם. שמעו, קשה לי להכיל הכל במיוחד שאני רק בת 13

נולדתי והייתי דיי תמים עד שהגעתי לגיל 8 ואמא שלי טסה ללונדון ואז גיליתי שאבא שלי שותה. ולא מעט. הוא כבר נקי חצי שנה למזלי אבל לפני שנתיים בערך הוא חטף דלקת ראות חמורה והוא היה מאושפז כמה חודשים וזה פגע לו ברגל ממש ועכשיו נורא קשה לו ללכת. אני אוהב אותו ואני באמת גאה בו שהוא הפסיק לשתות. חוץ מזה החיים סבבה שנה שעברה היה יותר טוב וזהו בערך.

בגיל 8 עברתי ניתוח בברך
בגיל 9 אבא שלי נפטר
מאז הכל בסדר
ולפני כמה ימים שברתי את הרגל

נולדתי
אחרי 4 שנים אבא שלי חשב שאני לא הבת שלו (ואני כן) זה הוביל למריבות בבית, פגיעה פיזית באמאשלי וגירושין.
הילדות שלי ושל שתי אחיות שלי היה ללכת לבצפר, לחזור לבית, ולא לצאת משם אלא אם כן יש משהו ממש ממש דחוף כי היה סכנה לחיים שלנו. המצב הכלכלי לא היה משהו אמאשלי לא יכלה לעבוד הרבה שעות בגלל מגבלה פיזית
עברתי חרא והרבה מריבות בבית, האשימו אותי בפירוק המשפחה כמה פעמים הייתה לי רק את אחותי הבכורה לצידי
אמאשלי הציעה לי ללכת לפנימיה בכיתה ז' ואז היא התחרטה אז נשארתי בבית עם כל המריבות
רציתי להתאבד בגיל 14 כי נמאס עלי כל הרע ואז הכרתי 2 חברים ששינו לי את החיים פתאום התחלתי לראות שהחיים סבבה והכל טוב ואז מה שיש רע צריך לראות את הדברים הטובים בחיים
הייתי ביישנית והייה לי חרדה חברתית כל השנים אבל בשנים האחרונות הצלחתי לעבוד על זה ונהייתי יותר חברותית.
אחיינים שלי נולדו והם באמת הדבר הכי מקסים שיש לי בחיים ואני מחכה לשלישי (ת) עכשיו:)
איכשהו המצב עם המשפחה ממש הסתדר ואני ואמאשלי בקשר מאוד טוב והמצב הכלכלי בבית מעולה (בלי עין הרע) כרגע.
פרשתי מהלימודים באמצע י"א בעקבות דיכאון ועוד.. ניתקתי קשר עם אולי 90% מהחברים שלי אבל חברה טובה ממש עזרה לי בהכל והצליחה להוציא אותי מהבית ולהיפגש עם כולם.
חבר מאוד טוב שהוא גם הבנאדם שאני מאוד אוהבת ניתק איתי קשר וזה הורג אותי אבל אני מתגברת על זה או לפחות מנסה
כרגע אני מנסה למצוא "יעד" כלשהו ומקווה לטוב:)

אמלה איזה סיפורים יש לכם: (

נולדתי להורים גרושים ואבא שמשלמם מזונות מתי שמתחשק לו, אמא שלי דאגה לי ולאחותי לאוכל ושיהיה לנו את מה שנצטרך, גרנו במרתף קטן ואמא עבדה בכמה עבודות ולפעמים היו ימים שלא היה לנו מה לאכול אז קיבלנו אוכל בשקיות מחוץ לבית מתורמים.

השבתות אצל אבא היו נוראיות אני ואחותי לא רצינו ללכת, תתארו לכם מה זה שתי ילדות ונערה ישנות במיטת יחיד קטנה (אחר כך זה הפך להיות שהבת של החברה שלו במיטה ואחותי על הספה ואני על הריצפה).
כל שבת הוא היה נועל אותנו מחוץ לבית כי הוא לא רצה שנהיה בבית, תמיד הוא היה מבקר את איך ומה שאנחנו אוכלות, מרביץ לנו, מבקר את המראה שלנו, קורא לנו בשמות גנאי (עול ומעמסה הכי זכור לי), יורד עלינו ומנסה לסכסך ביננו לבין אמא שלנו.
בשלב מאוחר יותר סירבנו לראות אותו ובגלל זה הרווחה רצתה להוציא אותי ואת אחותי למשפחות אומנות שונות והיה בלגן עם משטרה וכל השכנים יצאו החוצה לראות מה קורה ובקיצור טראומה אחת גדולה.
בסופו של דבר נשארנו בבית והוא הפסיק לשלם מזונות כי הוא לא נפגש איתנו.

אמא שלי החליטה לחזור בתשובה אז נהיינו דתיות ועברנו דירה ובית ספר
יום אחד חזרנו הביתה והכל היה משטרות וגילינו שהשכן שלנו התאבד ותלה את עצמו וזה היה מלחיץ

אני אמא שלי ואחותי עברנו דירה לצפון כדי להתרחק ממנו וגרנו שם שנתיים עד שאמא שלי פגשה מישהו חדש ואחרי כמה חודשים היא החליטה להתחתן איתו ועברנו עוד דירה ובית ספר.
בבית הספר החדש סבלתי כי עשו עלי חרם והייתה לי רק חברה אחת שבסוף נטשה אותי לטובת הבנות האחרות
בבית גם סבלתי כי תחשבו מה זה לעבור לגור עם בן אדם זר (פגשתי אותו פעם אחת אחרי שהם קבעו להתחתן ופעם שנייה בחתונה) ועוד יותר לגור עם גבר בבית כשאף פעם לא היה לך "אבא" בבית, המשפחה שלו לא הייתה נחמדה אלינו והוא אהב לשתות ולא באמת הרגשתי בנוח איתו, לא יכולתי לסבול את זה שאמא שלי איתו ונכנסתי לדיכאון.

באותה תקופה אחותי חתכה ניסתה להתאבד, לברוח מהבית והיא דיברה עם אנשים שגדולים ממנה מהאינטרנט וקבעה להיפגש איתם, בסופו של דבר יצאתי קצת כלבה וסיפרתי לאמא שלי על זה והיה עוד בלגן בבית (כשמגלים משהו שאחותי לא רוצה שידעו היא משתגעת לגמרי).

דוד שלי בדיוק התחיל לחלות בסכיזופרניה אז זה היה מלחיץ כי הוא חשב שכולם נגדו והוא התחיל לדבר לאוויר ובתור ילדה קטנה זה משהו שלא נעים לראות, ותמיד בכל פעם שבאנו למשפחה היו ריבים וצעקות וזה הרס את כל האווירה.

אמא שלי התגרשה ועברנו דירה ובית ספר, אבל אני נכנסתי לדיכאון מהחיים שלי ומבית הספר ולא היה לי טוב ולא הגעתי הרבה לבית הספר, איימו להזמין לי קבסית אז הייתי חייבת לבוא סובלת לבית הספר ובסופו של דבר עבר זמן ויצאתי מזה.

טוב זה נהיה מגילה אז נקצר את זה
עכשיו עברנו עוד דירה ובית ספר ונחמד לי אין שום דבר מיוחד, עדיין לא בקשר עם אבא והמשפחה שלו (הסבתא נפטרה מסרטן), יש לנו מה לאכול, יש חברים, שטויות של גיל ההתבגרות, שירות לאומי או צבא (את לא תשרדי בצבא), נטייה מינית (משפחה הומופובית ייאי), מצבי רוח כאלה ואחרים, חזרנו בשאלה וזהו בערך.

וואי תהיו חזקים כל מי שעובר חיים קשים.:\ אני לא זוכרת הרבה. כואב לי הלב על זה: (

נולדתי למשפחה שאבא שלי לא גידל אותי חצי שנה לאחר הלידה ההורים שלי התגרשו גדלתי עד גיל שש רק עם אמא שלי
בגיל שש היא התחתנה עוד פעם ועכשיו יש לי אבא שלא סובל אותי ואני לא סובל אותו ויש לי שני אחים חורגים ואח אחד נוסף
וזהו בערך

שכחתי להזכיר שמשרד הרווחה מציקים לי מגיל 7 שאני אחדש את הקשר עם האבא הביולוגי שלי ועדיין ממשיכים להציק לי.

עריכה:
שכחתי להזכיר שנולדתי עם צהבת רמה 4 וזה נס שאני חיי בכלל

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 9 בערך
אמא שלי אמרה שאבא שלי עושה דברים לא ראויים וזה לא היה נכון
בכל מקרה היא לא בריאה בנפש ואבא נעצר לכלא ואותי היא לא יכלה לגדל לבד ושלחה לאומנה מהרווחה עד שאבא שלי חזר לגדל אותי אחרי שנה שהייתי באומנה
וזהו

אני רוצה לאחל לכל אחד ואחת שעובר או עבר חיים קשים כולל גייז וזה, תהיו חזקים ובסופו של דבר עוד תמצאו את המקום שלכם בעולם, איכשהו, מתישהו, יום אחד, שנה או משהו כזה, בסוף בסוף כולם מוצאים את המקום שלהם לשייכות בחברה בעולם, לכולם מגיע להיות בגן עדן (לא מהסוג הדתי, פשוט לכולם מגיע להיות מאושרים בחיים לא משנה מי או מה הם) אני מקווה שיום אחד תצליחו למצוא את עצמכם מחדש ואת המקום שלכם בעולם, בהצלחה במסע.

סיפורים כואבים..
אז ככה.
כשהייתי בן כמה חודשים ההורים שלי התגרשו כי אבא שלי היה מתעלל בנו פיזית..
גיל 10 עברתי הטרדה מינית, אונס.
ביסודי עברתי חרם והשפלות.
בחטיבה בערך בגיל 15, 2 חברים שלי התאבדו בגלל בריונות, אחד מול העיניים שלי.
גיל 16 האקסית בגדה בי ביום ההולדת שלי.
אני כיום סובל מחרדות שנובעות מטראומה שנגרמה לי כתוצאה מהכל.. ומנסה להישאר אופטימי כמה שאני יכול.. (:

עד גיל 12 בערך הייתי גוש של חוסר מודעות עצמית. כשאני חושבת על זה היום, אני מתחרטת על שיצרתי קשר עם אחרים בכלל.
כיתה ט'- בום! חרדה חברתית משום מקום. המודעות העצמית שלי עלתה ל-100%. הפסקתי לדבר, ללכת למפגשים של הכיתה, לא הלכתי לטיול השנתי... באותה השנה גם התחיל להתפתח אצלי דיכאון קל.
כמעט ולא היו לי חברים, רק כמה ידידות מהיסודי שבכל זאת כמעט ולא דיברנו.
אחרי כמה חודשים, אמא שלי גילתה שאני ג'נדרקוויר. אז מה הבעיה, אתם שואלים? היא גילתה שאני עצובה בגלל זה והתחילה לקחת אותי לפסיכולוגים ופסיכיאטרים. אפילו היום, כשאני פחות חושבת על זה, היא ממשיכה לנג'ס לי... "איך את מרגישה?", "את עצובה?" וכו'. אני יודעת שהיא רק דואגת לי, אבל זה כבר ממש מעצבן...
עכשיו אני בכיתה י' ויש לי חברה בכיתה. אני לוקחת כדורים נגד דיכאון וחרדה אז המצב שלי קצת השתפר. אני עדיין לא יוצאת מהבית, כמעט לא יוצרת אינטראקציה עם אנשים ושונאת שנאת מוות את הגוף שלי.
בסך הכל חיים סבבה ביחס למה שאחרים כתבו פה...

נרשמתי לסטיפס בתור ילדה חמודה וביישנית.
אחרי 3 שנים וחודש, אזרתי אומץ והתחלתי לענות לא מאנונימי.
היו לי 19 פרחים, ובתוך קצת פחות מחודשיים קיבלתי עוד 66 פרחים! (אני יודעת שזה מעט ביחס לכל אלה שמכורים לאתר... מקווה להשתפר)
לצערי, בנוסף לכך, דירוג האמינות שלי ירד ב-30%. זה מה שהביא למשבר הכי גדול שלי.
הנאמנים מחקו כל תשובה שעניתי, והרגשתי שהם נטפלים רק אלי. "לא יודעת", "תבדוק בויקיפדיה", "השאלה שלך לא מעניינת אותי" ואפילו "חחח קרעת אותי"- כתבתי את התשובות הכי כנות שיכולתי, ובכל זאת מחקו לי הכל!
לאחר בכי קצר באמבטיה, החלטתי לפרוש מהאתר. נשברתי אחרי 20 דקות, אבל לפחות ניסיתי...
אז כן, הנה אני כאן עכשיו. השלמתי עם גורלי להיחשב כספאמרית לנצח... והאמת שזה לא נורא כל כך.

ואוו הרגתם אותי אני בוכה פה
חזקים ממש, כל הכבוד לכם.
אם אתם צריכים משהו לפרוק או כל מה שאוכל לעזור לגביו אז אני פה תמיד.