תשובה אחת
בפרק הראשון, אוגוסט מסביר לנו שבעיני עצמו הוא ילד רגיל למדי. אנחנו עוד לא יודעים איך הוא בדיוק נראה, והפרטים אודות מראהו נמסרים לנו בהדרגה דרך הערות אגביות שלו ודרך עיניהם של המספרים האחרים. הספר מעניק לקורא הזדמנות להכיר אוגי בלי לדעת איך הוא נראה, וזו לכשעצמה חוויה מעניינת שלא נתקלים בה הרבה בחיים האמיתיים.
בכיתה ה', אחרי שנים של ניתוחים וחינוך ביתי, ההורים של אוגי מצליחים (בחשש רב) לשכנע אותו ללכת לבית-ספר רגיל. איך הם עושים את זה? באמצעות הומור. במשפחה של אוגי נוהגים לעבד כל דבר לסיפור מצחיק. סיפור הלידה המחריד שלו הופך בפי האם לקומדיית ספלסטיק על רופא מתעלף ואחות מפליצה וכל הדרך למפגש הראשון עם מנהל ביה"ס האבא, החמוד והיהודי מאוד, מספר בדיחות על המנהל.. גם לאוגי עצמו יש (לצד המודעות הגבוהה והרגישות לכל שבריר שנייה של מבט מזועזע מהזולת) הרבה הומור עצמי. לדוג': הוא צוחק על האוזניים שלו שנראות כמו כרוביות ועל האכילה שלו שמזכירה צב.
המנהל הורה לשלושה תלמידים להיות חברים מלווים של אוגי, אבל בסופו של דבר רק עם אחד מהם, ג'ק, יש לו באמת חיבור. ילדה מתוקה אחרת בשם סאמר (שקצת הזכירה לי את לונה לאבגוד המעופפת מהארי פוטר), מחליטה לשבת לידו בקפיטריה מיוזמתה שלה. אוגי חושד שגם היא שליחה של המנהל ומרגיש כאילו שהם נראים יחד כמו היפה והחיה, אבל בהמשך הוא מבין שסאמר אמנם באה מטוב לב אבל נשארה בגלל חיבה אמיתית. ויש מה לחבב! אוגי הוא ילד חכם, רגיש, מצחיק ושנון, ולצד כל מיני נפילות רגילות (הוא קצת תינוקי ונוטה להיעלב ולחשוד בקרובים לו) הוא בסה"כ חבר נורא טוב.
חוץ מג'ק וסאמר רוב ביה"ס נמנע ממגע עם אוגי והרתיעה מתפתחת לחרם רציני בהנהגתו הבריונית של הנבל הראשי בספר ג'וליאן. ההשראה לחרם היא קללת נגיעת הגבינה מהספר "יומנו של חנון". מי שנוגע או אפילו מתקרב לאוגי נדבק ב"מגפה" ואז מחרימים גם אותו.
ג'ק חברו הטוב של אוגי, אומר לילד אחר (כנראה בגלל לחץ חברתי) שהוא היה מתאבד אם היה נראה ככה ושהוא מתחבר עם אוגי רק בגלל שהמנהל ביקש. ג'ק לא מודע לכך שאוגי שמע את פליטת הפה שלו (זה קורה בחג הקדושים - כולם לובשים מסכות) והשניים מתרחקים בצורה המכאיבה לשניהם. זה מחזיר את ג'ק לזיכרון אודות הפעם הראשונה שהוא ראה את אוגי בגן השעשעים. התקרית הזאת מדגימה את העובדה שאין דרך אחת נכונה להגיב כשאתה רואה מישהו יוצא דופן לפעמים הדבר הנכון הוא להימנע מנעיצת מבטים, לפעמים הדבר הנכון הוא דווקא לא להסיט את המבט בפחד ולהעמיד פנים שבן-האדם שמולך לא קיים. לדבר? לחייך? להגיד שלום? לברוח? זה הכל נורא תלוי בסיטואציה ובאופי של הנוכחים.
בנקודת המשבר הזו של אוגי וג'ק, הספר עובר מנק' המבט של אוגי לזו של אחותו, אוליביה, נערה סופר חכמה עם בעיות משל עצמה. ביה מתחילה תיכון ומאבדת שם את שתי חברותיה הטובות שהשתנו מאוד במהלך הקיץ בעוד היא נשארה אותו דבר (זה תהליך כשקורה להרבה בני נוער ולא מתייחסים אליו כמעט). ביה לא משתפת את בני המשפחה במצוקה שלה מכיוון שהיא רגילה להיות "הילדה הקלה". היא מקנאה בתשומת הלב שמקבל אוגי, ובו זמנית מרגישה על כך אשמה. בנוסף: סבתה האהובה מתה, הכלבה שלה חולה, היא פוחדת שהילדים שלה יירשו את הגן ההרסני, ומתביישת שידעו בבי"ס החדש שיש לה אח מעוות.
החלקים הבאים מסופרים מנק' המבט של סאמר וג'ק: מסתבר שסאמר היא יתומה מאב ובת למשפחה בין-גזעית, ושג'ק סובל גם מהזנחה ועוני וגם מסוג כלשהו של לקות למידה. הקרע בין החברים מכאיב לו לא פחות מאשר לאוגי, וכשהוא מגלה את הסיבה הוא מבצע סוג של תיקון וחוזר להיות חבר טוב ומגונן. הילדים מתאחדים כנגד החרם, ואותי היכולת שלהם לסלוח זה לזה מאוד ריגשה.
אח"כ מגיעות נקודות המבט של ג'סטין החבר החדש של אוליביה, ושל מירנדה - החברה הישנה שנטשה אותה עם תחילת התיכון. ההורים של שניהם גרושים, ושניהם דמויות מורכבות עם בעיות רגשיות. מדובר בפרקים מפתיעים ורבי אירועים שבמידה מסוימת הופכים את הקערה על פיה ומראים שעם כל הצרות שלהם, יש אנשים שגם כמעט מקנאים באוליביה ואפילו באוגי בעיקר על הזכות שנפלה בחלקו לגדול במשפחה כ"כ נפלאה.
הספר מסתיים בצורה קצת דביקה: כל החברים (חוץ מג'וליאן) מתגייסים להגנת אוגי כאשר במהלך הטיול השנתי קבוצת בריונים מבי"ס אחר מציקה לו. בסוף השנה הוא זוכה בפרס המצטיין הבית ספרי וכולם מריעים לו ומחבקים אותו. בנוסף, הוא מקבל גור חדש במקום הכלבה שמתה ומבין שזה יופי שיש לו שוב כלב שמלקק לו את הפרצוף בלי לפחד ולהזדעזע, אבל בעצם גם אבא ואמא והחברים אוהבים אותו בדיוק כמו שהוא.
בכיתה ה', אחרי שנים של ניתוחים וחינוך ביתי, ההורים של אוגי מצליחים (בחשש רב) לשכנע אותו ללכת לבית-ספר רגיל. איך הם עושים את זה? באמצעות הומור. במשפחה של אוגי נוהגים לעבד כל דבר לסיפור מצחיק. סיפור הלידה המחריד שלו הופך בפי האם לקומדיית ספלסטיק על רופא מתעלף ואחות מפליצה וכל הדרך למפגש הראשון עם מנהל ביה"ס האבא, החמוד והיהודי מאוד, מספר בדיחות על המנהל.. גם לאוגי עצמו יש (לצד המודעות הגבוהה והרגישות לכל שבריר שנייה של מבט מזועזע מהזולת) הרבה הומור עצמי. לדוג': הוא צוחק על האוזניים שלו שנראות כמו כרוביות ועל האכילה שלו שמזכירה צב.
המנהל הורה לשלושה תלמידים להיות חברים מלווים של אוגי, אבל בסופו של דבר רק עם אחד מהם, ג'ק, יש לו באמת חיבור. ילדה מתוקה אחרת בשם סאמר (שקצת הזכירה לי את לונה לאבגוד המעופפת מהארי פוטר), מחליטה לשבת לידו בקפיטריה מיוזמתה שלה. אוגי חושד שגם היא שליחה של המנהל ומרגיש כאילו שהם נראים יחד כמו היפה והחיה, אבל בהמשך הוא מבין שסאמר אמנם באה מטוב לב אבל נשארה בגלל חיבה אמיתית. ויש מה לחבב! אוגי הוא ילד חכם, רגיש, מצחיק ושנון, ולצד כל מיני נפילות רגילות (הוא קצת תינוקי ונוטה להיעלב ולחשוד בקרובים לו) הוא בסה"כ חבר נורא טוב.
חוץ מג'ק וסאמר רוב ביה"ס נמנע ממגע עם אוגי והרתיעה מתפתחת לחרם רציני בהנהגתו הבריונית של הנבל הראשי בספר ג'וליאן. ההשראה לחרם היא קללת נגיעת הגבינה מהספר "יומנו של חנון". מי שנוגע או אפילו מתקרב לאוגי נדבק ב"מגפה" ואז מחרימים גם אותו.
ג'ק חברו הטוב של אוגי, אומר לילד אחר (כנראה בגלל לחץ חברתי) שהוא היה מתאבד אם היה נראה ככה ושהוא מתחבר עם אוגי רק בגלל שהמנהל ביקש. ג'ק לא מודע לכך שאוגי שמע את פליטת הפה שלו (זה קורה בחג הקדושים - כולם לובשים מסכות) והשניים מתרחקים בצורה המכאיבה לשניהם. זה מחזיר את ג'ק לזיכרון אודות הפעם הראשונה שהוא ראה את אוגי בגן השעשעים. התקרית הזאת מדגימה את העובדה שאין דרך אחת נכונה להגיב כשאתה רואה מישהו יוצא דופן לפעמים הדבר הנכון הוא להימנע מנעיצת מבטים, לפעמים הדבר הנכון הוא דווקא לא להסיט את המבט בפחד ולהעמיד פנים שבן-האדם שמולך לא קיים. לדבר? לחייך? להגיד שלום? לברוח? זה הכל נורא תלוי בסיטואציה ובאופי של הנוכחים.
בנקודת המשבר הזו של אוגי וג'ק, הספר עובר מנק' המבט של אוגי לזו של אחותו, אוליביה, נערה סופר חכמה עם בעיות משל עצמה. ביה מתחילה תיכון ומאבדת שם את שתי חברותיה הטובות שהשתנו מאוד במהלך הקיץ בעוד היא נשארה אותו דבר (זה תהליך כשקורה להרבה בני נוער ולא מתייחסים אליו כמעט). ביה לא משתפת את בני המשפחה במצוקה שלה מכיוון שהיא רגילה להיות "הילדה הקלה". היא מקנאה בתשומת הלב שמקבל אוגי, ובו זמנית מרגישה על כך אשמה. בנוסף: סבתה האהובה מתה, הכלבה שלה חולה, היא פוחדת שהילדים שלה יירשו את הגן ההרסני, ומתביישת שידעו בבי"ס החדש שיש לה אח מעוות.
החלקים הבאים מסופרים מנק' המבט של סאמר וג'ק: מסתבר שסאמר היא יתומה מאב ובת למשפחה בין-גזעית, ושג'ק סובל גם מהזנחה ועוני וגם מסוג כלשהו של לקות למידה. הקרע בין החברים מכאיב לו לא פחות מאשר לאוגי, וכשהוא מגלה את הסיבה הוא מבצע סוג של תיקון וחוזר להיות חבר טוב ומגונן. הילדים מתאחדים כנגד החרם, ואותי היכולת שלהם לסלוח זה לזה מאוד ריגשה.
אח"כ מגיעות נקודות המבט של ג'סטין החבר החדש של אוליביה, ושל מירנדה - החברה הישנה שנטשה אותה עם תחילת התיכון. ההורים של שניהם גרושים, ושניהם דמויות מורכבות עם בעיות רגשיות. מדובר בפרקים מפתיעים ורבי אירועים שבמידה מסוימת הופכים את הקערה על פיה ומראים שעם כל הצרות שלהם, יש אנשים שגם כמעט מקנאים באוליביה ואפילו באוגי בעיקר על הזכות שנפלה בחלקו לגדול במשפחה כ"כ נפלאה.
הספר מסתיים בצורה קצת דביקה: כל החברים (חוץ מג'וליאן) מתגייסים להגנת אוגי כאשר במהלך הטיול השנתי קבוצת בריונים מבי"ס אחר מציקה לו. בסוף השנה הוא זוכה בפרס המצטיין הבית ספרי וכולם מריעים לו ומחבקים אותו. בנוסף, הוא מקבל גור חדש במקום הכלבה שמתה ומבין שזה יופי שיש לו שוב כלב שמלקק לו את הפרצוף בלי לפחד ולהזדעזע, אבל בעצם גם אבא ואמא והחברים אוהבים אותו בדיוק כמו שהוא.