כרגע סתם פריקה, לא חייבים לקרוא (:

תמיד היינו משפחה יפה כזאת וגדולה. אמא ואבא אוהבים אחים מפרגנים ממש לפי הספר. יום אחד משהו פשוט השתבש ואמא ואבא רבו, בסדר אף אחד לא לקח יותר מידי קשה קורה שמידי פעם ההורים רבים. זה התחיל מריבים קטנים כאלה שכולנו התעלמנו מהם ועבר לריבים גדולים עם קללות, צעקות, מידי פעם טיפה אלימות אבל לא משהו רציני. מהבית שלי שומעים הכול מכל מקום. פתאום אמא עברה לישון אצל חברה, קצת להתרחק ו"לעורר את הגעגוע אצל אבא" כמו שהיא אמרה לי. ואז אבא ואמא אמרו לי שכנראה הם יתגרשו. מבאס.. ברור שבכיתי כמו כל פעם שקורה משהו שאני לא מרוצה ממנו. עברה תקופה ושום דבר לא השתנה. צעקות, ריבים, מידי פעם אוהבים ומידי פעם אמא הולכת לישון אצל חברה. אני לא יכנס לפרטים יותר מידי של מה קרה, אבל כל הסיפור הזה קרה לפני שנה וחצי. עד היום הריבים קיימים, צעקות, קללות, טיפה אלימות. לא ראיתי את אמא כבר תקופה ארוכה מאוד. אבא ואח שלי לא מדברים. אני נהייתי קצת דכאונית ומבואסת. הבית ריק מילדים ומכל שמחת חיים שאי פעם הייתה פה. כל אחד מפחד להגיד מה שהוא חושב רק שלא יתעורר עוד איזה ריב. אמא כרגע ישנה אצל חברה שלה ואני עם אבא, כל יום היא מנסה לדבר איתי ואני מתחמקת, מסננת, לא רוצה לראות אותה. לא כי אני מאשימה אותה, חס וחלילה, אני פשוט לא מבינה איך היא יכלה פשוט ללכת. למה ההורים שלי לא מוכנים להתאמץ קצת יותר בשביל לשמור על המשפחה? למה אני צריכה לספוג הכול? למה אני צריכה לא לרצות להיות בבית וכשאני כן נמצאת פה לשבת בחדר ולבכות על המצב? אבא גם איבד איזשהי שמחת חיים. יושב בבית ולא עושה כלום. קשה לי לראות את הבן אדם הכי חזק שאני מכירה יושב בבית ומתפרק. לא יודעת מה לעשות. תמיד בתור ילדים קטנים (אני וכל האחים) ההורים שאלו אותנו בצחוק אם הם היו מתגרשים עם מי היינו הולכים? אמא או אבא? תמיד צחקנו על זה. תמיד ידעתי שכולם מקנאים בי על המשפחה הגדולה והיפה שלי. עכשו הדבר היחיד שאני רוצה זה להתרחק מפה, לשכוח כל דבר שקשור לשנה וחצי המסריחות האלה שנראה ששום דבר לא הולך להשתנות בקרוב. אבא עצבני, אמא לא בבית, בית מתפרק בלי שום שמחת חיים. זה לא נראה לי פייר בשום צורה.