פריקה... אתם יכולים להתייחס ואתם יכולים שלא...

יש משפט משיר שאני ממש אוהבת. שיר כזה שאני שומעת כשאני בדיכאון.. כמו.. כמו עכשיו. המשפט הזה הולך ככה "אם אהבת אותי, למה עזבת אותי?" אז באמת תן לי לשאול אותך. אם אמרת לה שאתה אוהב אותי, שאתה מרגיש אליי משהו... מה .. מה קרה? זה כי הראתי שאני מעוניינת? כי מה? העיקר אתם הבנים אומרים תמיד שאתם שונאים כשבנות משחקות אותה קשה להשגה, דווקא אתה.. דווקא אתה שחשבתי שאתה שונה מכולם.. דווקא אתה אהבת אותי כשלא התייחסתי אלייך, יותר נכון כשעוד לא גיליתי אותך. בשנייה שגרמת לי להתאהב בך ואתה עשית את זה, ואתה יודע שזה באשמתך, כי בהתחלה לא אהבתי אותך ואתה זה שהתחיל עם ההעלאת ביטחון, עם האכפתיות, זה שהיית פותח לי אפילו את הדלת, הדברים הכי קטנים אבל בעיקר המילים היפות שלך והחיוך.. החיוך הזה עם הגומה בצד אחד שהמיס אותי.. אתה זה שגרם לי להתאהב בך אחרי שסיימתי להפגע מאהבה. אחרי שהבטחתי לעצמי שזהו. השנה אני לא מתאהבת יותר. עד שהצלחתי לשים חומות סביב הלב שלי אתה ניפצת אותן ונכנסת לי ללב. בהתחלה זה היה בסדר אבל... מה קורה לך בזמן האחרון? אני רושמת את זה בדמעות, אני לא מבינה למה עשית את זה. למה ירד לך ממני... כל ההעלאת ביטחון שעשית לי וכל המילים היפות שהיית אומר לי כדי שיעלה לי הביטחון? הכל?.. הכל פשוט נשבר עכשיו... הרגשתי לידך יותר טוב עם עצמי. אחרי כל המילים שאמרת לי. ועכשיו הכל נופץ כי אם פתאום הפסקת לאהוב אותי בכלכך מעט זמן!!! פאקינג שבוע!!! כנראה שאני באמת בן אדם חרא כמו שתמיד ידעתי. שאני לא יפה מספיק, מוזרה, מטומטמת, למה שמישהו ירצה אותי בעצם? אז מישהו כמוך? מה חשבתי לעצמי חחח.. באמת מה.. מישהו כמוך? ממש. אני באמת לא מבינה מה חשבתי לעצמי... למה הרשתי לעצמי לפתוח בפני עוד מישהו את הלב ולהתאהב. ואני מכירה את עצמי הרי! כשאני מתאהבת זה עד הסוף. אז למה? הלב שלי? מפורק. לא צריכה להוריד איפור כי הדמעות כבר הורידו הכל. אני רועדת ועצבנית ולא מבינה מה עשיתי ולמה אתה? שחשבתי שאתה אחר מכולם. למה? הלוואי שיכולתי להעלם ואז לראות אם היה לך אכפת ממני...