6 תשובות
פלא.
סיפורה של שפחה.
סיפורה של שפחה.
אני ממליץ מאוד על הספר היומן (the notebook), רומן שנכתב בשנת 1996 על ידי הסופר האמריקאי ניקולס ספארקס. הספר מבוסס על סיפור אמיתי.
אני מאוד אוהב ומעריך רומנים וספרי מתח. אם תרצי עוד המלצות אשמח לעזור.
אני מאוד אוהב ומעריך רומנים וספרי מתח. אם תרצי עוד המלצות אשמח לעזור.
הספר האהוב עלי זה באפי ציידת הערפדים ( דרך אגב זו גם סידרה ממש טובה ) אני אוהבת את הסיגנון פנטזיה, ערפדים וכו. זה מסקרן אותי :)
כרגע, החור שברעש. הדמויות שם כתובות טוב ובכללי, הספר כתוב טוב. הרבה פעמים במהלך הקריאה שאלתי את עצמי מה אני הייתי עושה.
כמה טוב להיות פרח קיר
המהלכים בקצוות
ירח שבור
סיימון מוצא את דרכו
נתראה בקוסמוס
אין לי כל כך סיבה, ממש התחברתי לכולם והם גם היו קלילים כאלה לקריאה.
המהלכים בקצוות
ירח שבור
סיימון מוצא את דרכו
נתראה בקוסמוס
אין לי כל כך סיבה, ממש התחברתי לכולם והם גם היו קלילים כאלה לקריאה.
הטרוריסטית האלמונית, ריצ'רד פלנגן.
מסופר על חשפנית ששוכבת (מיותר לציין, אבל אציין בכל זאת, שוכבת מבחירה) עם בחור שהיא יוצאת איתו לדייט. למחרת היא מגלה שהבחור היה טרוריסט מבוקש, ובגלל שראו אותם בכמה מצלמות אבטחה, גם היא מבוקשת.
התקשורת החליטה שהיא גם כן טרוריסטית, ועשו עליה כתבות שלמות ומשטרה רודפת אחריה בכל המדינה, וכל מיני פסיכולוגים עשו עליה תוכניות וניתחו את העבר שלה והסבירו את המצב הנפשי שלה וכמה שהיא בחורה סוציופטית שמחפשת נקמה...
בגדול, הסיפור נועד להראות כמה התקשורת מנפחת דברים פשוטים, וכמה אנשים מוכנים לפתח תיאוריות מפגרות, ואיך הממשלות מנסות לשלוט באזרחים באמצעות פחד מטרוריסטים בכל מקום.
מדובר בבחורה פשוטה עם בעיות כלכליות, שנאלצה לעבוד בחשפנות כדי לחסוך מספיק כסף כדי ללכת לאוניברסיטה. זה הכל.
הספר פשוט זעזע אותי.
עונות מתחלפות (קיץ של שחיטות), סטיבן קינג.
זה ארבעה סיפורים, ש"קיץ של שחיטות" הוא אחד מהם.
מסופר על נער שמגלה שהשכן שלו היה בעבר מפקד נאצי, והוא בעצם סוחט אותו כדי לשמוע "סיפורי זוועה ממקור ראשון".
כל מילה נוספת מיותרת, רואים נער שנחשף לזוועות ולאט לאט נהיה פסיכופט בעצמו.
***ספויילרים:***
בעצם, הוא מתחיל לחלום ולחשוב על רצח יותר ויותר, עד לנקודה שהוא מתחיל לרצוח אנשים. הספר נגמר בזה שהוא לוקח את הרובה של אבא שלו ומרסס אנשים ברחוב.
מתחת לכיפה השקופה, סטיבן קינג.
זה אחלה ספר, אל תשפטו לפי הסדרה האיומה שבאה בעקבותיו (בתוך הבועה).
מדובר בעיירה נידחת בארה"ב ש"מונח" עליה שדה כוח בלתי נראה שמונע מכל דבר לחצות אותו.
נשמע נורא, אבל הסיפור הוא לא החקירה של הדבר הזה, אלא סיפור של מה קורה לחברה שמתנתקת מהסיוויליזציה. בקיצור, מתפתח שם משטר דמוי נאצי שמשליט סדר בצורה קיצונית, ואדם אחד משתלט על כל העיירה. הסיבה שהשדה כוח נחת על העיירה הוא עוד יותר אכזרי, ופשוט זעזע אותי עד עמקי נשמתי.
***ספויילרים:***
מדובר בחייזרים. מפתיע? לא. מה שכן מפתיע, זה שלא מדובר בקבוצת מדענים שחוקרת את כדור הארץ, אלא בקבוצת ילדים משועממים שמשחקים. הדימוי הזה חוזר פעם אחר פעם בספר, ואין מדוייק ממנו: כמו שילדים אנושיים שורפים נמלים עם זכוכית מגדלת, או תולשים להן רגליים, או מוחצים אותן עם אבנים... ככה ילדים חייזרים הרשו לעצמם לשחק עם חיים של בני אנוש.
זה בעצם נועד להראות מצב שאנחנו בעלי החיים הנחותים לשם שינוי, שבנו מתעללים, כמו שאנחנו מתעללים בנמלים כי "הן גם ככה לא חכמות כמונו, והן לא מרגישות, והחיים שלהן עלובים". אז גם אנחנו לא חכמים כמו חייזרים, וגם אנחנו מנהלים אורח חיים שכנראה עלוב ליצורים נעלים מאיתנו. הציגו את זה בצורה כל כך נכונה שזה פשוט זעזע אותי כל כך, שזה ישר הפך לאחד הספרים הטובים שקראתי.
הלולאה, ניקולאס אוונס.
הסיבה שאהבתי אותו היא ספויילר בפני עצמו, אז...
***ספויילרים:***
יש בספר הזה צייד זאבים, שהמציא שיטה איומה ללכוד אותם. הוא שם פתיונות, שברגע שנושכים אותן מתפרצות כמה קרסים וננעצים בגרון של הזאב. זה מספיק מזעזע גם ככה, אבל הפתיון לא נועד למשוך רק זאב אחד, אלא להקה שלמה.
בעצם, זאב בוגר מספיק חכם כדי לא לאכול משהו שהוא מוצא. אבל גור עוד לא פיתח חכמת חיים גבוהה כל כך. המלכודת נועדה לגורים, ושמים אותה ליד מאורות של זאבות שבדיוק המליטו. כשהגורים גדלים מספיק כדי לפתח סקרנות ולצאת מהמאורה, הם מוצאים את הפתיונות ונלכדים במלכודת. הגור צורח מכאב ופחד, ואמא שלו רצה אליו, רואה שאינה יכולה לעזור לו, ומתחילה ליילל (מכאב, או קריאה לעזרה, או סתם מחרדה). שאר הזאבים בלהקה מגיעים גם כשהם שומעים אותה, והצייד יורה בכל הלהקה כשהם מתאבלים על הגור.
בקיצור, הצייד הזה גדל רק עם אבא שלו ובבידוד כמעט מוחלט מבני אדם נוספים. הוא מוזמן לצוד להקת זאבים שמשליטה טרור על איזו עיירה נידחת, ושם גר אצל משפחה עם תינוק. הוא מתחבר לאמא ולתינוק ומכין לו כל מיני גילופי עץ בתור צעצועים, ובכללי מרגיש מאושר לידו.
יום אחד האמא נכנסת עם התינוק לחדר של הצייד ומוצאת אחת מהמלכודות של הגורים. היא מבקשת ממנו שיסביר לה איך היא עובדת. הוא מתחיל להסביר, ומגיע לקטע שהגור נושך את הפתיון והקרסים משתחררות וננעצות בגרון שלו, ושניה לפני שהוא אומר את זה, הוא מסתכל על התינוק.
פתאום הוא נזכר באשתו שנפתרה לפני 30 שנה, ובדברים שאמרה לו לפני שמתה.
היא שאלה אותו כמה זאבים הוא חשב שהוא הרג במהלך חייו, והוא ענה שאינו יודע. ופתאום היא שאלה אותו מה הוא חושב שיש להם שם בפנים, אם יש להם אותו הבהוב של אור כמו בבני אדם (מילים שלה, לא שלי... הכוונה אם יש להם נשמה). הוא עונה לה שאין להם את זה, איך יכול להיות?
והוא מסתכל על התינוק, ובפעם הראשונה בחיים שלו הוא רואה דימיון חזק בין גור לתינוק.
כל החיים שלו הוא ראה בעלי חיים כגושי בשר, ופעם ראשונה הוא מבין שהם יותר מזה.
הוא מתאבד ביום למחרת.
רוב הספר היה נחמד, אבל התגלית הזאת של הצייד, והדרך שהוא חושב ורואה בעלי חיים ואת העולם הייתה כתובה כל כך יפה, והצלחתי להבין אותו (אם הצלחתי להבין ולרחם על רוצח, תאמינו לי שזה נכתב והוסבר בצורה עד כדי כך טובה).
סליחה שזה ארוך.. כשזה מגיע לספרים אני מאבדת קצת את עצמי xd יש לי עוד.. אבל זה ארוך גם ככה אז החלטתי להפסיק פה xd
מסופר על חשפנית ששוכבת (מיותר לציין, אבל אציין בכל זאת, שוכבת מבחירה) עם בחור שהיא יוצאת איתו לדייט. למחרת היא מגלה שהבחור היה טרוריסט מבוקש, ובגלל שראו אותם בכמה מצלמות אבטחה, גם היא מבוקשת.
התקשורת החליטה שהיא גם כן טרוריסטית, ועשו עליה כתבות שלמות ומשטרה רודפת אחריה בכל המדינה, וכל מיני פסיכולוגים עשו עליה תוכניות וניתחו את העבר שלה והסבירו את המצב הנפשי שלה וכמה שהיא בחורה סוציופטית שמחפשת נקמה...
בגדול, הסיפור נועד להראות כמה התקשורת מנפחת דברים פשוטים, וכמה אנשים מוכנים לפתח תיאוריות מפגרות, ואיך הממשלות מנסות לשלוט באזרחים באמצעות פחד מטרוריסטים בכל מקום.
מדובר בבחורה פשוטה עם בעיות כלכליות, שנאלצה לעבוד בחשפנות כדי לחסוך מספיק כסף כדי ללכת לאוניברסיטה. זה הכל.
הספר פשוט זעזע אותי.
עונות מתחלפות (קיץ של שחיטות), סטיבן קינג.
זה ארבעה סיפורים, ש"קיץ של שחיטות" הוא אחד מהם.
מסופר על נער שמגלה שהשכן שלו היה בעבר מפקד נאצי, והוא בעצם סוחט אותו כדי לשמוע "סיפורי זוועה ממקור ראשון".
כל מילה נוספת מיותרת, רואים נער שנחשף לזוועות ולאט לאט נהיה פסיכופט בעצמו.
***ספויילרים:***
בעצם, הוא מתחיל לחלום ולחשוב על רצח יותר ויותר, עד לנקודה שהוא מתחיל לרצוח אנשים. הספר נגמר בזה שהוא לוקח את הרובה של אבא שלו ומרסס אנשים ברחוב.
מתחת לכיפה השקופה, סטיבן קינג.
זה אחלה ספר, אל תשפטו לפי הסדרה האיומה שבאה בעקבותיו (בתוך הבועה).
מדובר בעיירה נידחת בארה"ב ש"מונח" עליה שדה כוח בלתי נראה שמונע מכל דבר לחצות אותו.
נשמע נורא, אבל הסיפור הוא לא החקירה של הדבר הזה, אלא סיפור של מה קורה לחברה שמתנתקת מהסיוויליזציה. בקיצור, מתפתח שם משטר דמוי נאצי שמשליט סדר בצורה קיצונית, ואדם אחד משתלט על כל העיירה. הסיבה שהשדה כוח נחת על העיירה הוא עוד יותר אכזרי, ופשוט זעזע אותי עד עמקי נשמתי.
***ספויילרים:***
מדובר בחייזרים. מפתיע? לא. מה שכן מפתיע, זה שלא מדובר בקבוצת מדענים שחוקרת את כדור הארץ, אלא בקבוצת ילדים משועממים שמשחקים. הדימוי הזה חוזר פעם אחר פעם בספר, ואין מדוייק ממנו: כמו שילדים אנושיים שורפים נמלים עם זכוכית מגדלת, או תולשים להן רגליים, או מוחצים אותן עם אבנים... ככה ילדים חייזרים הרשו לעצמם לשחק עם חיים של בני אנוש.
זה בעצם נועד להראות מצב שאנחנו בעלי החיים הנחותים לשם שינוי, שבנו מתעללים, כמו שאנחנו מתעללים בנמלים כי "הן גם ככה לא חכמות כמונו, והן לא מרגישות, והחיים שלהן עלובים". אז גם אנחנו לא חכמים כמו חייזרים, וגם אנחנו מנהלים אורח חיים שכנראה עלוב ליצורים נעלים מאיתנו. הציגו את זה בצורה כל כך נכונה שזה פשוט זעזע אותי כל כך, שזה ישר הפך לאחד הספרים הטובים שקראתי.
הלולאה, ניקולאס אוונס.
הסיבה שאהבתי אותו היא ספויילר בפני עצמו, אז...
***ספויילרים:***
יש בספר הזה צייד זאבים, שהמציא שיטה איומה ללכוד אותם. הוא שם פתיונות, שברגע שנושכים אותן מתפרצות כמה קרסים וננעצים בגרון של הזאב. זה מספיק מזעזע גם ככה, אבל הפתיון לא נועד למשוך רק זאב אחד, אלא להקה שלמה.
בעצם, זאב בוגר מספיק חכם כדי לא לאכול משהו שהוא מוצא. אבל גור עוד לא פיתח חכמת חיים גבוהה כל כך. המלכודת נועדה לגורים, ושמים אותה ליד מאורות של זאבות שבדיוק המליטו. כשהגורים גדלים מספיק כדי לפתח סקרנות ולצאת מהמאורה, הם מוצאים את הפתיונות ונלכדים במלכודת. הגור צורח מכאב ופחד, ואמא שלו רצה אליו, רואה שאינה יכולה לעזור לו, ומתחילה ליילל (מכאב, או קריאה לעזרה, או סתם מחרדה). שאר הזאבים בלהקה מגיעים גם כשהם שומעים אותה, והצייד יורה בכל הלהקה כשהם מתאבלים על הגור.
בקיצור, הצייד הזה גדל רק עם אבא שלו ובבידוד כמעט מוחלט מבני אדם נוספים. הוא מוזמן לצוד להקת זאבים שמשליטה טרור על איזו עיירה נידחת, ושם גר אצל משפחה עם תינוק. הוא מתחבר לאמא ולתינוק ומכין לו כל מיני גילופי עץ בתור צעצועים, ובכללי מרגיש מאושר לידו.
יום אחד האמא נכנסת עם התינוק לחדר של הצייד ומוצאת אחת מהמלכודות של הגורים. היא מבקשת ממנו שיסביר לה איך היא עובדת. הוא מתחיל להסביר, ומגיע לקטע שהגור נושך את הפתיון והקרסים משתחררות וננעצות בגרון שלו, ושניה לפני שהוא אומר את זה, הוא מסתכל על התינוק.
פתאום הוא נזכר באשתו שנפתרה לפני 30 שנה, ובדברים שאמרה לו לפני שמתה.
היא שאלה אותו כמה זאבים הוא חשב שהוא הרג במהלך חייו, והוא ענה שאינו יודע. ופתאום היא שאלה אותו מה הוא חושב שיש להם שם בפנים, אם יש להם אותו הבהוב של אור כמו בבני אדם (מילים שלה, לא שלי... הכוונה אם יש להם נשמה). הוא עונה לה שאין להם את זה, איך יכול להיות?
והוא מסתכל על התינוק, ובפעם הראשונה בחיים שלו הוא רואה דימיון חזק בין גור לתינוק.
כל החיים שלו הוא ראה בעלי חיים כגושי בשר, ופעם ראשונה הוא מבין שהם יותר מזה.
הוא מתאבד ביום למחרת.
רוב הספר היה נחמד, אבל התגלית הזאת של הצייד, והדרך שהוא חושב ורואה בעלי חיים ואת העולם הייתה כתובה כל כך יפה, והצלחתי להבין אותו (אם הצלחתי להבין ולרחם על רוצח, תאמינו לי שזה נכתב והוסבר בצורה עד כדי כך טובה).
סליחה שזה ארוך.. כשזה מגיע לספרים אני מאבדת קצת את עצמי xd יש לי עוד.. אבל זה ארוך גם ככה אז החלטתי להפסיק פה xd