סתם לפריקה... מי שיכול להיכנס אז תודה

אפשר לשאול למה אני? למה תמיד עוזבים אותי? למה אני הילדה שאיכשהוא אבל תמיד איכשהוא משאירים אותה לבד? כשיש איזה משהו דחוף שאני יכולה לעזור בו... ובעקבות זה אתם משיגים משהו.. אתם קוראים לי. ואני עוזרת לכם. למשך כל הדרך. אבל, כשהשגתם את המשהו הזה... אתם פתאום מתחילים לשכוח ממני... אתם מתחילים לשכוח מי ליווה אותך. מי שמר עלייך. מי היה השומר ראש שלך למשך כל הדרך... וכשהשגתם את זה... אתם לוקחים את הכל לעצמכם... אתם לא חושבים שגם הבנאדם ששמר עליכם וליווה אותכם למשך כל הדרך גם צריך איזה משהו? אפילו איזה משהו קטן? לא. כשאתם צריכים איזה משהו לשיחה טובה ולשפוח משהו שמעיק עליכם, אני משתדלת להיות הראשונה שקופצת בתור. ואני עוזרת לכם... ומדברת איתכם... ועושה הכל כדי שיהיה לכם נוח ונעים יותר... אבל כשאני צריכה משהו? כשאני צריכה איזה כתף בשביל להניח עליה את הראש ואוזן בשביל שתמשע את כל מה שיש לי להגיד? אתם פתאום נעלמים? ככה? ככה אתם מחזירים לי? אחרי כל מה שעשיתי בשבילכם? אולי אתם מוכנים להקשיב לי... אבל רק לכמה דקות וזהו... למה? כי אני הילדה הקטנה? כי אני הילדה התמימה? זאת שאין לה בעיות? זאת שהחיים שלה דבש? בגלל זה אתם תמיד חושבים שאם אני רוצה להגיד משהו אז הוא בטח לא חשוב? מה אתם רוצים להגיד לי בזה? שאני יפסיק? שאני יפסיק להיות הילדה התמימה הקטנה וזאת שמאמינה לכל דבר ושאני יתחיל פשוט להיות כלבה? זה מה שאתם רוצים שאני יעשה? כי אז אולי ככה אתם פשוט תשמעו את מה שאני רוצה להגיד לכם כל כך הרבה זמן... אולי זה מה שאני צריכה לעשות... אבל פה לא העיניין... העיניין הוא זה שאני מבקשת טיפה אבל באמת טיפה צומי. נכון זה אנוכי מצידי לבקש צומי בגיל הזה... אבל מי לא זקוק לצומי? מי? כל אחד בעולם צריך יותר צומי ממה שיש לו עכשיו. האמת... כשאני אומרת לחברות שלי בקבוצה שאני חולה או משהו... או מרגישה לא טוב... כולם אומרים לי פשוט תמשפט הבא "תרגישי טוב". אבל כשילדה אחרת אומרת שכואב לה טיפה הראש... אוי ואבוי לי מה נהיה! כל הקבוצה הופכת לאזעקה! "תשתי מים" "קחי כדור" "תגידי להורים"... וזה לא שאני מקנאה... באמת שלא. כי באמת שבתור חברה שתרגיש הכי טוב ובאמת. אבל פשוט נמאס לי מזה שמכל דבר שאני אומרת או משהו.. אתם חושבים שזה משהו קטן.. משהו לא חריג בשיט... אבל כשילדה אחרת אומרת משהו שהוא אפילו פחות גרוע משלי