אני שונאת את עצמי

זה גיל ההתבגרות.
מן הסתם שתרגישי ככה, הכל בסדר איתך.
אני בדיוק כזו ואני מבינה אותך.
תשמחי שיש לך אנשים שסובבים ואוהבים אותך כפי שאת, גם אם לדעתך לא היית מסתובבת עם אחת כמוך.
אני בטוחה שאת בן אדם טוב ומקסים ושאלה שסובבים אותך מרוצים מכך שהם חברים שלך. :)

בבקשה קבלי ממני תשובה ודאית מקצועית. - את לא אוהבת את האישיות שלך כי רת לא מתחברת אליה כי את עושה דברים שאת חושבת עליהם בדיעבד ואומרת לעצמך זה לא אופייני לי להתנהג כך כי אני לא רעה. האבחנה הודאית היא הפרעת אישיות. את אדם טוב הבעיה היא שיש לך הפרעה באישיות שמסיטה אותך מהנהלים מהאנטלגנציה התקינה שלך. הרמה האנטלקטואלית שלך היא תקינה ולכן את מודעת לטעויות שלך הבעיה שלך היא הפרעת אישיות האישיות שלך משתנה לפי מצבי רוח.

לנסות לראות את הדברים הטובים שבך ולהבליט אותם

) אורה ושמחה איך היא תראה את הדברים הטובים שבה אם הפדיחות שהיא עושה לעצמה גוברים על הכל?

אני חושבת שהתשובה נמצאת בגוף הבעיה.
יש כ"כ הרבה אנשים שאוהבים אותך, אולי זה עושה את האפקט ההפוך? אולי העובדה שרוצים להיות בקרבתך ואת מוקפת בהמון חברים, היא זו שגורמת לך להרגיש כ"כ בודדה ושנואה ע"י עצמך?
בתכלס, ככל שיש סביבנו יותר אנשים, ככה אנחנו מכירים אותם פחות לעומק, וככה טיב הקשרים רופף יותר ואין להם מהות. אדם צריך להרגיש נאהב, אבל נאהב באמת. עם סיבות עמוקות יותר מהרגיל, לא כי הוא מצחיק ונחמד לבלות איתו.
בנוסף, יכול להיות שאת פשוט לא מרגישה מחוברת מספיק לסביבה שאת נמצאת בה, וזה גורם לך להרגיש נחותה.

עוד גורמים שיכולים להשפיע - אירועים וחוויות ילדות. עם המשפחה, מהיסודי, מהגן... תנסי לחשוב על דברים שהיו משמעותיים עבורך בגיל קטן יותר, ויכול להיות שהם אלו שצילקו אותך. למשל, אני פיתחתי בעיות דימוי עצמי כי ביסודי הוחשבתי כילדה מכוערת, ובבית אמא שלי תמיד החמירה עם אוכל. מאז שאני זוכרת את עצמי ראיתי אותה נכנסת לדיאטות ומתייחסת בכפייתיות למשקל, וכשגדלתי קצת היא נעשתה אובססיבית גם לגוף שלי ולכמויות שאני אוכלת.
תבדקי אם יש לך חוויות ילדות כאלה, הן מאוד משפיעות.

שואל השאלה:
אני לא הייתי אומרת שמה שאני עושה לעצמי אלה פאדיחות- אני כן עושה צחוקים ותמיד יש לי משהו להגיב, אבל שוב זה בקטע של ליצחוק עם החברה וזה ממש לא מפדח כי הם גם זורמים והכל מעולה.
בקשר למספר החברים- כן אני בקשר טוב עם הרבה אנשים אבל לא מאבר ל"היי" ו"בוקר טוב". יש לי קבוצה של איזה 10 אנשים סך הכל שאני מסתובבת איתם מאז כיתה ז' ( עכשיו בי'א) ועוד שתיי חברות ילדות וזהו ככה שלא הייתי אומרת שהבעיה היא ב"מספר גדול מדיי" של חברים.
יכול להיות שבאמת הבעיה היא שאני לא מאמינה שיש בי משהו לאהוב ולהעריך מעבר לעובדה שאני מצחיקה וכיף להיות איתי, אבל אני ממש נלחצתי כשהזכירו כאן הפרעת אישיות. אני אף פעם לא הייתי אצל פסיכיאטר, ואין לי שום טראומות ילדות שיכלו להשפיע עלי בדרך זו או אחרת, אני לא יכולה לשנות בהתנהגות שלי עם חברים שום דבר כי איתם אני משוחררת, אבל כשאני רואה את ה"משוחררת" מהצד אני מבינה שלא הייתי רוצה להיות חברה עם אדם כזה. כשאני בבית לבד אני מרגישה אדם שונה ממי שאני עם החברים..

אחותי - אדם באינטרנט, שאת לא מכירה אותו ואין לך מושג מה הרקע שלו - כתב שיש לך הפרעת אישיות. את באמת לוקחת אותו ברצינות?
שלא תעזי. אין לו שום הסמכה לאבחן, בטח שלא להגיד "בוודאות".
אני לא שוללת את האפשרות להפרעה ב-100%, כי גם אני לא פסיכיאטרית מוסמכת, אבל את לא הראשונה בעולם שסובלת מדימוי עצמי נמוך. מה יהיה, כל אחד שסובל מזה הוא בעצם בעל הפרעת אישיות? שטוית במיץ.

לגבי מה שאמרתי על הילדות - את לא צריכה טראומה בשביל להישרט. מספיק שתהיה הערה, צפייה במעשה כלשהו, חוויה מסוימת, וזהו - את נשרטת קצת. האישיות שלנו בנויה מדברים שעברנו, הגיוני שאפילו אירוע אחד קטן ישפיע על מי שאנחנו - כמו כדור שלג פצפון שהולך וגדל.

אגב, ציינת משהו מאוד חשוב - את מרגישה שונה בבית ממי שאת עם חברים. זה טריגר מטורף לדימוי עצמי נמוך. יכול להיות שחברים שלך, אלו שבוחרים להיות סביבך ונותנים לך את טייטל ה"מצחיקה" - לא ממש מכירים אותך. אם את באמת שונה, או לפחות מרגישה ככה, סימן שהאישיות האמיתית שלך לא יוצאת החוצה ואת סוג של "מזייפת אותה". לא אמרתי שאת משנה את כל כולך, אבל מספיק שיהיה הבדל מינימלי כדי לגרום לך להרגיש ככה. תחשבי על זה קצת.

ככל שאת פועלת לפי הערכים שלך, ככה את מחבבת את עצמך יותר.
אולי זאת הבעיה?

וואו זה כל כך כמוניי
שמעי משהו שאני הבנתי שאם כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך כנראה שיש להם מה לאהוב אם בא לך לבןא לפרטי בכיף