נמאס לי לרחם על עצמי

רוצה אפשר לדבר על זה יותר בפרטי )

תקשיב אתה תיארת פה בדיוק מה שאני מרגישה...
אני כל היום מדוכאת ומתרחקת מילדים שבאים לדבר איתי, אני סגורה מופנמת שקטה וביישנית ואני לא יודעת איך לשנות את זה..
הגעתי למצב שאני מקווה שמשהו רע יתחולל בחיים שלי כדי שתהיה לי סיבה למה להיות ככ מדוכאת.
אני לא יודעת מה לעשות. אני מנסה בכוח לדבר עם אנשים לנסות להיות נורמלית ואני פשוט לא מצליחה. הדיכאון נשאר והכי מתסכל שאני לא מוצאת סיבה.

שואל השאלה:
אני תמיד מנסה לומר לעצמי שזה זמני וזה יעבור אבל לא אני כבר שנים ככה. אני פשוט חושב שזה האופי שלנו וככה נולדנו ונכון זה קשה לקבל את עצמינו ככה ושאני רואה אנשים שמצליחים לפתח שיחה עם אנשים לא משנה מאיזה נושא זה.. זה מתסכל שאתה לא מצליח לדבר ועל מה. כי אין נושאים ואתה שקט וביישן כי זה האויפ שלך.. אני חושב שזה פשוט לוקח מלא מאל זמן לקבל את מי שאנחנו אני לא רוצה להשתנות בגל לאנשים אחרים. כי אני זה אני ומי שלא טוב לו בעיה שלו. אבל בתכלס המוח שלי סוג של מסכים לחוקי החברה שלא באמת קיימים. זה עדין מציק לי כי רוב האנשים הם ככה וככה ואני שונה. וזה מרגיש כמו עונש שאנשים טובים תמיד ינצלו אותם.. תמיד לא יהיה להם חברים כי הם סגורים והם עושים רושם משעמם לגבי אנשים ויש כל כך הרבה דברים בחיים האלה.. שהכול בראש וזה אוכל אותך מבפנים שאתה כבר מיואש ולא יודע מה לעשות.

כל כך נכון.. אני נגיד ממש מפחדת שאני הולכת נגיד לשירותים ויש שם עוד ילדה והיא מתחילה לדבר איתי.. אני הופכת כל שיחה למוזר ואני לא יודעת איך לא לצאת ככה.
עד לפני כמה זמן הייתי מאוד שקטה ופשוט זרמתי והיו לי חברים שבכלל אין לנו תחומי עניין משותפים או משהו משותף. בשנה האחרונה התחלתי להיות עצמי, לדבר כמוני, להתנהג כמוני. שמתי לב כמה כולם שטחיים ואני פשוט לא מוצאת את המקום שלי בעולם. מייאש מאוד