דברים שרק אנשים ששונאים את עצמם ירגישו...? בואו נפרוק קצת וברור שאפשר מאנונימי...

להרגיש הברירת מחדל של אנשים.
(לא יודעת אם זה רק אני)

ריקנות

הרגע הזה שמחמיאים לך ואתה כל היום חושב עם עצמך אם באמת התכוונו או שסתם מנסים לעודד אותך.

מה למה את שונאת את עצמך?:( אשמח לעזור

הימים הבודדים האלה שאתה מרגיש ממש יפה וטוב לגבי עצמך
ואז מישהו בא והורס את זה..

הרגע הזה שבבית אתה מרגיש יפה וביטחון עצמי ואחרי דקה מחוץ לבית זה נעלם לגמרי ואתה מרגיש כמו פח זבל.

כשאולי, רק אולי, אתה חושב שאתה דווקא די סבבה...
ואז רמיזה כלשהי מצד מישהו פאקינג הורסת את כל מה שניסית לבנות, וזה הופך ליותר גרוע.
או שזו רק אני...

שמחמיאים לך ואתה לא מאמין
שאתה הולך עם בגדים גדולים כל הזמן כי אתה שונא את הגוף שלך
להתעצבן על עצמך כי אתה לא מצליח בכלום
להשוות את עצמך לאחרים כל הזמן ולחשוב כמה הם יותר טובים
להרגיש מאויים ליד אנשים שאתה חושב שיותר יפים ממך
שמילה אחת לא במקום מורידה לך את כל הביטחון העצמי שגם ככה לא היה משהו-_-

כשאני הולכת עם חברות ואני מתחילה לשאול את עצמי מה אני קשורה ולמה הן מסתובבות איתי.
דרך אגב יש פה המון דברים שאני מזדהה איתם

כשאני מבינה שאנשים צריכים אותי בשביל שיביאו להם שיעורים וזהו
חוסר שינה בעקבות פחדים
הצורך לבכות כל שנייה

כשאתה חושב למה אין לך חברים? אולי אתה מכוער
וכל הזמן הולכים עם בגדים כהים

פעם הייתי שונאת את עצמי אז אני אדבר בתור אני של פעם.
*למה אני לא מישהי אחרת מבחינת אופי ויופי
*לבכות כמעט כל שניה

כמישהי שחוותה פעם...
להשתוקק לקבל מחמאות, אבל לא לדעת לקבל אותן

שחברות שלך הולכות איתך לשירותים ומתסכלות במראה ואני עומדת בצד ולא מוכנה להסתכל במראה

שאת לא מוכנה לצאת לבית ספר כי את מרגישה מכוערת

שאת לא מוכנה להוריד סוודר למרות שאת מתה מחום אבל את לא רוצה להיות עם חולצה קצרה כי את גם שונאת את הגוף שלך

שמחמיאים לך על איך שאת נראית אבל את חושבת שהם משקרים ולא באמת חושבים שאת יפה

שואל השאלה:
אין לכם מושג כמה אני מזדהה עם כולכם, עכשיו אני בטוח שאני שונא את עצמי...

כשאתה מסתכל על המראה בבית (כי בחוץ אני פשוט מתרחק מהן) ולא משנה איך אתה נראה אתה לא מרוצה ממה שלפניך.

כשאתה למעשה צודק אבל לא אומר כלום כי אתה מפחד שאולי זה לא נכון.

שאתה מרגיש אכזבה מעצמך.
(לא יודע אם זה לעוד אנשים)

שונא את עצמי, כל כך, אני מרגיש שרק אנשים שצריכים אותי פונים אליי, אני מרגיש שאריות, של אנשים... ללא חברים ללא ידידות. בדד. לבד.

כשאנשים מחמיאים לך ואתה יודע שהם אמרו את זה שלא תעילב או משהו כזה.
כשאתה מסתכל במראה ומתאכזב מעצמך כל פעם מחדש.
הפחד ממראות.

וואו עניתי כאן על כל סעיף..
אני עד כדי כך שונאת את עצמי? לא ידעתי

להיות ברירת מחדל של כולם.
להרגיש שמדברים איתי רק כי אני מוכנה לשמוע בעיות של אחרים, וזה ממש לא שיש לי בעיה עם זה, זה שזה פשוט אף פעם לא מעבר, אני פשוט תמיד המקום הזה לפרוק אצלו, וזהו.

2 מילים
מחשבות אובדניות (זה נוגע אליי, לא יודעת מה איתכם.)

אני אפילו לא חושבת שיש לי מה להגיד עוד אחרי שאמרו הכל..
ולא יודעת אם לשמוח שיש עוד אנשים במצב שלי או להיות בדכאון יותר עמוק שהרבה אנשים עוברים חרא כל יום..

כשאתה מסתכל על אנשים שנחמדים אלייך וידידים שלך ולא מאמין שהם באמת אוהבים אותך ונהנים מחברתך כי איך אפשר? אתה פריק שלא יצא ממנו כלום: (

כשמישהו מציע לך להיפגש ואתה לא מבין איך זה שיש לך בכלל חברים כי מי ירצה להסתובב עם מישהו ככ משעמם ומכוער כמוך?

חרדה חברתית ופחד במה.
או שזו רק אני?
שניהם גורמים לי לשנאה עצמית.

שאתה יודע שאנשים מדברים איתך רק מתוך רחמים..

כשאתה שומע את המורים מבקשים מילדים להיות חברים שלך, (קרה לי ).
כשאתה חושב שעה מה ללבוש ואם זה מחמיא או מכוער לך.
כשאתה מסתכל על אנשים ומקנא בהם מכל נשמתך, ואז אתה מגלה שהם גם נחמדים ומת מבפנים.
לא לצאת מהבית במשך ימים ולשקר לכולם שאתה חולה.
לבכות כל יום.
ואל תדאג יהיה בסדר!

הרגע הזה שאת אצל מישהו והוא בוחר בגדים בשנייה ואת נזכרת שאת שעתיים וחצי בחרת בגדים בשביל סתם לצאת מהבית ועדיין נראית כמו אשפה והוא בחר בשנייה ונראה כמו דוגמן.

הרצון הזה להיראות כמו מישהו אחר.

ההרגשה הזאת שאנשים אומרים לך שאתה יפה כי לא נעים להם.

ההרגשה הזאת אחרי שאתה אוכל משהו כי אתה מרגיש שמן.

שאתה רואה אנשים מדברים, אתה בטוח שזה עליך.
שמישהו מתחיל איתך, אתה מסתכל לצדדים לראות אם זה באמת אמיתי או התערבות.
שמישהו מחמיא לך, ואתה בטוח שדימיינת את זה.
שמישהו מתייחס אלייך יפה אז אתה כל כך מתרגש כאילו זכית בלוטו, בגלל שאין לך את זה בחיים.

אני יכולה להמשיך.. בתכלס רשמתי פה יותר מישהו חסר בטחון + שונא את עצמו + חסר חברים. ):

הייתי שמח עם לא הייתי בחיים אבל אי אפשר להתאבד, רק להתפלל שזה יקרה לבד זהו.

הרגע הזה שאני שאני מזדהה עם הכל פה; -;

אם אני לא מצליחה במשהו אז ישר אני אומרת לעצמי שזה בגלל שאני מפגרת וסתומה וכולם שונאים אותי

לפעמים אני חושבת שיש לי דיסמורפיה כי אני פשוט בוחנת את האף שלי מכל זווית אפשרית ובטוחה שאף בן לא ירצה אותי בגלל זה ואני לא מסוגלת להסתכל על עצמי בפרופיל...

הרגע הזה שאנשים מרגיעים אותך שאתה בסדר וכמו כולם אבל אתה לא
הרגע שהמורה האהובה עליך מתעלמת ממך כי אתה חסר תועלת
הרגע שמוצאים עליך כי אתה במשקל גבוה יותר מכולם

שיש שנייה אחת שאתה חושב שאתה נראה סבבה או שאולי כן תצליח בחיים שלך
ואז בא מישהו והורס את זה

כשאתה מרגיש בדידות גם אם אתה מוקף אנשים

כשאתה מרגיש שלא יצא ממך כלום לא משנה מה תעשה

כשאתה כבר לא יודע מה אתה מרגיש עם עצמך
ריקני פשוט

שאנשים שאתה הכי אוהב כבר לא שמים לב אליך

שהאנשים שאתה הכי רוצה לשמוע אותם, לא אומרים לך כלום, לא תומכים, לא עוזרים, ויורד לך עוד יותר הביטחון

כשאתה מאשים את עצמך בכל הרע שקורה לך

יואוו ושכל העולם לאשתו מסתכל רק עליך ואתה מרגישה כמו חייזר

לחשוב שגם אחרי שאני אמות, יהיו לי ולאנשים שאני אוהבת שלא שמים לב אליי יהיו הרבה יותר דאגות בראש. אז בשביל מה


..

ייסורי מצפון!

שאת חושבת שלא מגיע לך שום דבר אז את תמיד עושה דברים אחרונה כדי לא לקחת ממישהו משהו שמגיע לו, שונאת את היומולדת של עצמי ושונאת לקבל מתנות כי זה ביזבוז כסף על מישהי שדברים מוחשיים לא משמחים אותה ולא מגיע לה לקבל מתנות מאחרים, לא לדעת מה לעשות בעתיד כי לא בטוחה שאהיה קיימת בכלל בעתיד, לבכות כל לילה על זה שלא מגיע לי בכלל לדבר עם אנשים ולחשוב כמה טוב היה יכול להיות בשביל כולם אם לא הייתי קיימת ולשמוח עבור אנשים שלא מכירים אותי או ששונאים אותי כי הם לא צריכים לסבול את הקיום שלי בסביבתם.

אני אישית לא שונאת את עצמי אבל יש לי הפרעות אכילה.
אז לאכול בננה ולהרגיש אשמה ואז מרוב רעב לטרוף מתישהו 2000 קלוריות בשעה ולכפות על זה בדרכים נוראיות ולרצות למות. שאנשים מקנאים בי וחושבים שאני אוהבת את הגוף שלי ושמחה איתו אבל לא יודעחם מה באמת קורה איתי. שכל דבר קשב שקורה בחיים בא לידי ביטוי בהרגחי אכילה ושנאה של הגוף שלי למרית שהוא רזה. להרגיש שאם אני לא ארד 15 קיחו ואהיה במצב מסוכן אני לא שווה מספיק ואולי אפילו לא שווה כלום. לקנא בבנות אנורקסיות במחשבה שהן יפות יותר. לסבול כל יום בלי אפשרות לברוח ממה שקורה בנושא. לרעוב במשך שבועות ואז לאכול בלי אפילו טיםת מחשבה בצורה מוגזמת. להרגיש חולה ולסבול פיזית ונפשית כי הראש שלי לא עובד נכון