2 תשובות
שיר בנוי כאמירה בקול ותגובה שכנגד, שנאמרת ללא קול: לפי דברי הלהבה אפשר להבין שהיא לא יכולה לסבול את הקדרות השקטה והגאה של הברוש. משהו משתולל בתוכה כשהיא רואה אותו עומד נטוע באדמה בלי להראות סימנים של רצון לפרוץ את המסגרת הקיומית המוגדרת שלו. הסדר והקביעות של חייו מרגיזים אותה ומעוררים בה רצון לשרוף הכול. הלהבה תוהה באיבה ובלעג "איך אפשר לעבור את החיים / הנוראים האלה" בלי הניצוץ המסעיר של "טירוף", "רוחניות", "דמיון", "חירות"? ומתארת בביקורתיות לגלגנית ועוינת את סדר הזמנים בחייו של הברוש ("הממסד / ששמו תקופות השנה") ואת ההתקשרות שלו עם סביבה תומכת ("התלות הארורה שלך / באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל").
נראה כי ביסוד הלהבה עומד הצורך במרד. המרד הוא באותן מוסכמות המגולמות באופן סמלי ב"תקופות השנה". אפשר שהכוונה היא לארבע העונות: אביב, קיץ, סתיו, חורף המייצגות את הסדר הקבוע והיציב של העולם, אותו סדר שאין לערער עליו משום קביעותו הנצחית ביקום. הלהבה מגנה את "התלות הארורה... באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל" כלומר, היא לועגת לתלות באותם יסודות בסיסיים המשקפים את החיים. כפי הנראה, יש כאן אירוניה משום שמדובר ביסודות קיומיים שלא ניתן לחיות בלעדיהם: האדמה מזינה, האוויר לנשימה, השמש מחממת, הגשם מרווה. בהצהרתה כי היתה שורפת את הממסד ואת התלות ביסודות קיומיים אלה, היא כאילו מודה שהיתה בוחרת במוות. לא סביר שלכך כוונתה. הגיוני יותר, שהלהבה משתוקקת להתפרץ במובן של למרוד מעשה שניתן לעשותו גם עם שמץ (מעט מאוד) טירוף, רוחניות, דמיון וחירות. נדמה לה שהברוש כה מאופק עד שאיננו נדרש כלל לכל אלו. אך לא כך הדבר. הברוש יודע שיש בו טירוף, חירות, דמיון ורוחניות, אלא שאין הוא מפגין אותם באופן מוחצן.
"הברוש שותק". לא מפני שאין לו תשובה, אלא מפני שהוא יודע ש"השלהבת" אינה מסוגלת להבין אותו, ואין סיכוי שהיא תאמין לו. לכן הוא חוזר בלבו ארבע פעמים על דיבור שכנגד, בנוסח שנשמע כמו הד חוזר ששולל את הקול הקודם.
אם מעמידים את דברי הלהבה מול הדברים שאומר הברוש בלבו, יתגלה שאין הברוש מסתפק בשכנוע עצמי שיש בו את מה שהלהבה טענה שאין בו, אלא שהוא גם מציב לעומתה סדר עדיפויות שונה שמבטא את עצמיותו:
להבה ברוש
בלי שמץ של טירוף הוא יודע שיש בו טירוף
בלי שמץ של רוחניות שיש בו חירות
בלי שמץ של דמיון שיש בו דמיון
בלי שמץ של חירות שיש בו רוחניות
לשניהם יש נקודת מוצא משותפת: "טירוף" אותו ניצוץ מתפרץ שמבטא את הצורך למימוש עצמי בצורה לא שגרתית ולא צפויה. אבל הסולם של הלהבה מוביל אל ערך שיש בו יסוד פרוע שמשמעותו בחירה ("חירות"), והסולם של הברוש מוביל אל ערך כבוש, נפשי ומאופק יותר ("רוחניות").
נראה כי ביסוד הלהבה עומד הצורך במרד. המרד הוא באותן מוסכמות המגולמות באופן סמלי ב"תקופות השנה". אפשר שהכוונה היא לארבע העונות: אביב, קיץ, סתיו, חורף המייצגות את הסדר הקבוע והיציב של העולם, אותו סדר שאין לערער עליו משום קביעותו הנצחית ביקום. הלהבה מגנה את "התלות הארורה... באדמה, באוויר, בשמש, במטר ובטל" כלומר, היא לועגת לתלות באותם יסודות בסיסיים המשקפים את החיים. כפי הנראה, יש כאן אירוניה משום שמדובר ביסודות קיומיים שלא ניתן לחיות בלעדיהם: האדמה מזינה, האוויר לנשימה, השמש מחממת, הגשם מרווה. בהצהרתה כי היתה שורפת את הממסד ואת התלות ביסודות קיומיים אלה, היא כאילו מודה שהיתה בוחרת במוות. לא סביר שלכך כוונתה. הגיוני יותר, שהלהבה משתוקקת להתפרץ במובן של למרוד מעשה שניתן לעשותו גם עם שמץ (מעט מאוד) טירוף, רוחניות, דמיון וחירות. נדמה לה שהברוש כה מאופק עד שאיננו נדרש כלל לכל אלו. אך לא כך הדבר. הברוש יודע שיש בו טירוף, חירות, דמיון ורוחניות, אלא שאין הוא מפגין אותם באופן מוחצן.
"הברוש שותק". לא מפני שאין לו תשובה, אלא מפני שהוא יודע ש"השלהבת" אינה מסוגלת להבין אותו, ואין סיכוי שהיא תאמין לו. לכן הוא חוזר בלבו ארבע פעמים על דיבור שכנגד, בנוסח שנשמע כמו הד חוזר ששולל את הקול הקודם.
אם מעמידים את דברי הלהבה מול הדברים שאומר הברוש בלבו, יתגלה שאין הברוש מסתפק בשכנוע עצמי שיש בו את מה שהלהבה טענה שאין בו, אלא שהוא גם מציב לעומתה סדר עדיפויות שונה שמבטא את עצמיותו:
להבה ברוש
בלי שמץ של טירוף הוא יודע שיש בו טירוף
בלי שמץ של רוחניות שיש בו חירות
בלי שמץ של דמיון שיש בו דמיון
בלי שמץ של חירות שיש בו רוחניות
לשניהם יש נקודת מוצא משותפת: "טירוף" אותו ניצוץ מתפרץ שמבטא את הצורך למימוש עצמי בצורה לא שגרתית ולא צפויה. אבל הסולם של הלהבה מוביל אל ערך שיש בו יסוד פרוע שמשמעותו בחירה ("חירות"), והסולם של הברוש מוביל אל ערך כבוש, נפשי ומאופק יותר ("רוחניות").
קישורים מצורפים:
שואל השאלה:
תודה, אבל קראתי את כל זה
אני צריכה את הזהות
תודה, אבל קראתי את כל זה
אני צריכה את הזהות
אנונימית
באותו הנושא: