חרא על החיים שלי. עזרה?

יש ילדים שחווים את הילדות שלהם, את תקופת החטיבה והתיכון על הצד הטוב ביותר, עם המון חברים ובבית ספר טוב עם קהילה טובה וילדים מגניבים ובבית ספר שבכל מקום שתלך אליו יהיה לך בו חברים. יש לי חרא של בית ספר, חרא של שכבה, לא כיף לי לקום בבוקר אליו. אני כל כך מקנאה באותם ילדים ששמחים לקום בבוקר לבית ספר ולוקחים את זה כמובן מאליו, שלא מעריכים את מה שיש להם ביד. אני לא יודעת מה לעשוצ, לעבור בית ספר זה לא אופציה כי הבתי ספר שחברים שלי אוהבים ללמוד בהם מאוד רחוקים ממני ואין שום סיכוי שאלמד בהם. אמא לא מקשיבה לי וקשה לי לדבר על זה כי אני אתחיל לבכות. מה לעשות?