התחלתי לכתוב סיפור ואני אשמח לשמוע מה דעתכם עליו? אז הינה הוא:

היא ואני | היום הזה
"הָיִינוּ שָׁם , רַק הִיא וַאֲנִי" חָשַׁבְתִּי.
הִיא עֲמֻדָּה שָׂם וְהִסְתַּכְּלָה עַל הַרְקִיעַ רְגָלֶיהָ הֱיוּ חֲשׂוּפוֹת וְנִגְעוּ בְּחֹל הַזָּהֹב והרך מֶה הִיא חִשְּׁבָה לָעוֹלָם לֹא אִדָּה עַד הַיּוֹם אֲנִי בִּטּוּחָהּ הָאֵם זֶה הֱיֵה אֲמִתִּי אוֹ רַק חֲלֹם חֲלוֹם בְּהָקִיץ מַשֶׁהוּ שֶׁלְּעֻלָּם שֶׁלְּעוֹלַם לֹא יַחְזֹר אֵת פְּנִיָּה לְעוֹלַם לֹא אֶרְאֶה יוֹתֵר בִּזָּה אֲנִי בְּטוּחָהּ הַמָּיִם הַכְּחֻלִּים הַכְחוֹלִים וְהַמְּנַצְנְצִים הִרְגִּישׁוּ כְּאִלּוּ מַגִּיעִים אֵל הָאֵינְסוֹף הַנְצַח רַק לָלֶכֶת וּלְהַגִּיעַ לַחֲלוֹם אוֹ לִמְצִיאוּת לְרֶגַע אִחֵד שָׁכַחְתִּי אֵת הַמְּצִיאוּת שֶׁכְּחִתִּי מֵהַתְּאוֻנָּה שָׁכַחְתִּי מֵעַצְמִי הִרְגַּשְׁתִּי כְּמוֹ הֲכָל וּכְמוֹ כְּלוּם כְּמוֹ סצנה מֵחֲלוֹם אוֹ מִסִּפּוּר אֲגֻדָּה חִשַּׁבְתִּי לְעַצְמִי אֵיךְ הִגַּעְתִּי לְפֹה, לָמָה, אֵיךְ הִתְחַיֵּל?!. ואז נזכרתי באותו יום נורא היום ששינה לי את החיים. נסענו באותו שלושתנו אני היא הוא זה היה בלילה אני זוכרת ששמעתי בום ממש חזק ולפני ששמתי לב נלקחתי לבית החולים ושם לאחר מספר שעות הרופא הודיע לה כי בעלה ניפטר. הוא ניסה לנחם אותה אך כנראה הוא לא מבין את ההרגשה של איבוד בעל או אב. הוא כנראה חשב שאני ישנה כי באמת רציתי בכך אך לא הצלחתי לשון ושמעתי את מה שהוא אמר. מיד פרצתי בבכי אך לא יכולתי לצאת מהחדר קפאתי במקום מחוברת להרבה צינורות ומחטים שאני לא יודעת למה הם משמשים. לאחר כחצי שנה כשיצאתי מבית החולים אני והיא עברנו דירה ולמקום חדש, מקום ממש רחוק ,מקום שונה מהמקום החדש. כשהיא אמרה שהגענו היא עצרה ליד בניין לא גבוה כל כך. אני זוכרת שראיתי מישהי מקפלת כביסה במרפסת ועוד מישהו מציץ עלינו מהחלון שלו במבט מפחיד. לאחר מכן נכנסנו לבניין ועלינו במדרגות לקומה השלישית. היא אמרה לי בחיוך מאולץ "תכירי זה הבית החדש שלנו". לא כל כך ידעתי מה לומר בזמן שהיא מסיירת איתי בין החדרים. אני זוכרת שבאותו היום היא הלכה לשכנה שבדירה לידינו דפקה על הדלת שלה ושאלה