אני מרגישה כאילו מרחמים עלי

אני לא מזמינה ולא יוצאת הרבה, לא מבחירה, זה סיפור מסובך, ההורים שלי טסו לחול ואח שלי הולך לחבר הכי טוב שלו עוד מעט, והוא אמר לו שלא נעים לו ממני שאני אשאר לבד בבית אז שניהם יבואו כדי שאני לא אהיה לבד, נעלבתי, ממש, בכיתי, נמאס לי, אני לא צריכה שירחמו עליי ושאח שלי יגיד לי "אם בא לך תהיי אתנו", או "את כל הזמן תקועה בחדר ולא עושה כלום" או "אל תזמיני את חברות שלך הם ממילא לא יגיעו, כי ככה הם" והקטע הוא שלגבי המשפט האחרון הוא לגמרי צודק, חברות שלי מזויפות, הם אף פעם לא באות אליי ואף פעם לא מזמינות אותי, אני איתם רק כי אין לי מישהו אחר להיות איתו, ולא כי אני ביישנית או סגורה, ההפך, אני מצחיקה, נחמדה, כיפית, פשוט רק עם האנשים הנכונים, מכל מה שקןרא לי נהייתי יותר סגורה ואפילו קצת מעצבנת, אתם לא יודעים כמה פעמים אני רוצה למות, להיעלם מהעולם הזה, להעיף לקיבינימט את הרחמים של אח שלי ושל אמא שלי, זה משהו שכבר קורה מלא זמן ואני לא מצליחה לצאת מזה, תעזרו לי לצאת מזה, בבקשה.