ביקורת כנה בבקשה?

כבר עבר חודש אבל הזיכרון עדיין נשאר,
אותו לילה נורא שאני לעולם לא אשכח.
הלכתי ברחוב, הוא עומד מולי שיכור.
לפני שאני מספיקה לצעוק ולצרוח או אפילו לברוח הוא מחבק אותי בכוח, נוגע לי במקומות לא נעימים.
והדמעות רק יוצאות והן לא מפסיקות, ואני בלי כוחות רק מתחננת ללכת.
וזה לא שהלכתי נגד החוקים, לא לבשתי בגדים קצרים וחושפניים.
בחדשות אני שומעת סיפורים נוראיים ואני גם חלק מאותה סטטיסטיקה אני אחת מתוך שלוש.
והוא ממשיך לנשק ולהכאיב בעזרת כוח ולא אכפת לו מה הוא עושה, הוא הרי שיכור זה יעבור.
אני רק בוכה ורגע לפני שהוא מצליח להוריד לי את המכנסיים אני מצליחה לצרוח לתת לו בעיטה ולברוח.
בדרך חזרה אני רק בוכה, זה לא נעים כשמנסים להוריד ממך את הבגדים.
אני מפוחדת ורועדת רק רוצה להגיע הביתה.
הוא בכל מקרה לא יזכור את זה מחר.
ואני כבר חסרת כוחות מפסיקה לבכות כי נגמרו כבר הדמעות.