7 תשובות
את יכולה ללכת לקב"ן ויש מצב שתקבלי על זה פטור.
את רוצה לקבל פטור בגלל זה?
אנונימי
ברור שכן, תביאי איתך מסמכים
שואל השאלה:
כן. לא בגלל שאני נגד הצבא או משהו כזה. פשוט נורא קשה לי עם מסגרות ולהיות בחברת אנשים הרבה זמן. בעבר היו לי התקפי חרדה והתקפי הקאות בגלל זה אז אני פוחדת מדי ולא מעוניינת להתגייס.
כן. לא בגלל שאני נגד הצבא או משהו כזה. פשוט נורא קשה לי עם מסגרות ולהיות בחברת אנשים הרבה זמן. בעבר היו לי התקפי חרדה והתקפי הקאות בגלל זה אז אני פוחדת מדי ולא מעוניינת להתגייס.
אנונימית
בהצלחה, אני ממש מקווה שתקבלי פטור, אני אספר את סיפורי בשביל להסביר, לא יודע אם תרצי לקרוא, אני מניח שאני כותב את זה גם בשבילי, מן פריקה שכזו, את יכולה לקחת אותו לשני כיוונים, מצד אחד הצבא חישל אותי, מצד שני הוא הרס אותי. האם אני עדיין שם? כן, האם אני רוצה לצאת? כן, האם אני אצא? מקווה שאשרוד לפחות עד סמל (עוד שנה שלמה), למרות שקורה הרבה שאני שואל את עצמי למה אני נשאר בכלל כשאני סובל כך..
בתור אדם עם בעיות די דומות שכרגע משרת בצה"ל כמעט עשרה חודשים (שבוע הבא רב"ט, תחושה אדירה ששרדתי כל כך הרבה זמן בצה"ל) ומשרת בבסיס סגור, זה די סיוט חלק מהזמן, לפעמים דווקא נחמד, כמו מן קייטנה ארוכה כזו. (סיוט כי אני לוקה בחרדה חברתית מסויימת, לא בדרגה קשה מאוד אמנם ואני מנסה לגרום לכך שזה לא יעציב אותי, אני בסדר גמור עם היותי מופנם שלא מסוגל לדבר יותר מדי עם המין הנשי, או נכשל בלדבר עם אנשים בכללי, מנסה לעבוד על זה לפעמים).
הטירונות הייתה לי גם מאוד קשה, לא הצלחתי להתחבר לשאר הטירונים כל כך בין היתר בגלל החרדה ובגלל שוני מהותי באופי, רוב האוכלוסייה שם הייתה שונה ממני מאוד, קיצונית, ולא ידעתי איך לדבר עם אנשים זרים יותר מדי (מכירה את התחושה הזאת שאת לא יודעת אם את סתם מפריעה למישהו כשאת מנסה לדבר איתו? ככה זה הרגיש לרוב ובאיזשהו שלב הם כבר כולם די התחברו ואני נשארתי בחוץ, עם ההערות הרגילות על השקט) בימים האחרונים של הטירונות זה השתפר דווקא, מצאתי אנשים כמוני, כמה שקטים, אחד עם חרדה חברתית ודכאונות שהזכיר לי את עצמי, כאלו שלא נראו שיהיו כמוני ויתחברו אליי..
אמנם שרדתי את הטירונות אבל הייתי קרוב מאוד ללקחת לעצמי את החיים כמעט פעמיים.. הדבר היחיד שהשאיר אותי זו העובדה שיש לי משפחה בבית, לראשונה נפתחתי מול בן משפחה בטירונות, בכיתי לאחותי בטלפון, מניח שזה לטובה.
את הקב"ן ראיתי רק בגלל שהכריחו אותי (הקצינה שלנו הכריחה אותי, לא נתנה לי להגיד לא בגלל שעזבתי את שאר הטירונים פעם אחת באמצע הליכה לאנשהו ופשוט הלכתי לבכות על איזה גרם מדרגות מסויים כי התייבשתי והייתי מדוכא מאוד, פחדתי אז משירותי פסיכולוגיה, חשבתי אסתדר לבד). הקב"ן היה נחמד יחסית אבל יחסית אדיש לדברים שלי, אמר שלא יכול לעזור בכלום, רמז לי בעקיפין שעדיף לי להיות נפקד כדי שאוכל לשרת בתנאים מתאימים לשאר בעיותיי (פציפיסט שרוצה לשרת בלי נשק, עם בעיות במעי וקושי להיות מרוחק משירותים).
ברחתי מהקורס הגרוע שאליו שיבצו אותי בפוקס כי לא הספיקו לבדוק לי את הסיווג והגעתי לתפקיד משרדי באיו"ש, כפציפיסט זה מאוד מצחיק אותי, אבל רציתי לשרת ולתרום מה שיכולתי. הקב"ן שראיתי בבסיס החדש שאל אותי לפחות פעמיים אם אני רוצה לצאת מצה"ל בכוונה שהוא יכול לעזור לי (בגלל שהבעיה שלי עם הבטן נהייתה ממש נוראית בצבא). סירבתי.. פיתחתי סוג של אגורפוביה (פחד מלצאת מהבית ולהתנייד) קשה אחרי הטירונות כתוצאה מהבעיה בבטן, עכשיו זה הדבר המרכזי בחיי, זה עצר לי את החיים, אני חיי את חיי משבוע לשבוע כי אני בקושי מצליח להגיע לבסיס, גימלים נפשיים אני לא מקבל כי כמעט ולא נותנים לי לראות קב"ן ואין לי איך לדבר איתו ושירותי הרפואה לאורך כל הדרך היו פח.. זה גרם לי להתמודד עם המון מצבים קשים מה שחישל אותי קצת.
בשנה שעברה רוב ימי החופשה שלי הלכו בגלל שלא הצלחתי להגיע לבסיס, הייתי 20 דק' מהבסיס (אחרי נסיעה של שעתיים) ולא הצלחתי לעלות על אוטובוס אז חזרתי הביתה.. זה הרס אותי והרג אותי כי שילמתי (בימי חופש) כדי לסדר את מצבי הנפשי קצת, אני עד עכשיו סובל מהבעיה, שואל את עצמי למה אני עושה את זה לעצמי,
למה אני נשאר, אבל נזכר שאם זה לא היה קורה, לא הייתי מנסה להתמודד עם זה. ככה לפחות מכריחים אותי לצאת מהבית ולקחת סיכונים. בסופו של דבר אני רוצה לסיים שנתיים ושמונה. המטרה הנוכחית היא לשרוד עד סמל, ולנסות להתמודד, אבל זו לא דרך לכל אחד, אני לא יודע אם אצא מוקדם יותר מהצבא, הייתי קרוב מאוד לקצה, אבל בחרתי שלא, אדם אחר היה יכול לבחור שכן, לא אמליץ לאנשים כמונו להתגייס.. בשבילי אלו היו יותר מדי חוויות רעות בעשרה חודשים, לאחרים אולי יהיה יותר טוב..
בתור אדם עם בעיות די דומות שכרגע משרת בצה"ל כמעט עשרה חודשים (שבוע הבא רב"ט, תחושה אדירה ששרדתי כל כך הרבה זמן בצה"ל) ומשרת בבסיס סגור, זה די סיוט חלק מהזמן, לפעמים דווקא נחמד, כמו מן קייטנה ארוכה כזו. (סיוט כי אני לוקה בחרדה חברתית מסויימת, לא בדרגה קשה מאוד אמנם ואני מנסה לגרום לכך שזה לא יעציב אותי, אני בסדר גמור עם היותי מופנם שלא מסוגל לדבר יותר מדי עם המין הנשי, או נכשל בלדבר עם אנשים בכללי, מנסה לעבוד על זה לפעמים).
הטירונות הייתה לי גם מאוד קשה, לא הצלחתי להתחבר לשאר הטירונים כל כך בין היתר בגלל החרדה ובגלל שוני מהותי באופי, רוב האוכלוסייה שם הייתה שונה ממני מאוד, קיצונית, ולא ידעתי איך לדבר עם אנשים זרים יותר מדי (מכירה את התחושה הזאת שאת לא יודעת אם את סתם מפריעה למישהו כשאת מנסה לדבר איתו? ככה זה הרגיש לרוב ובאיזשהו שלב הם כבר כולם די התחברו ואני נשארתי בחוץ, עם ההערות הרגילות על השקט) בימים האחרונים של הטירונות זה השתפר דווקא, מצאתי אנשים כמוני, כמה שקטים, אחד עם חרדה חברתית ודכאונות שהזכיר לי את עצמי, כאלו שלא נראו שיהיו כמוני ויתחברו אליי..
אמנם שרדתי את הטירונות אבל הייתי קרוב מאוד ללקחת לעצמי את החיים כמעט פעמיים.. הדבר היחיד שהשאיר אותי זו העובדה שיש לי משפחה בבית, לראשונה נפתחתי מול בן משפחה בטירונות, בכיתי לאחותי בטלפון, מניח שזה לטובה.
את הקב"ן ראיתי רק בגלל שהכריחו אותי (הקצינה שלנו הכריחה אותי, לא נתנה לי להגיד לא בגלל שעזבתי את שאר הטירונים פעם אחת באמצע הליכה לאנשהו ופשוט הלכתי לבכות על איזה גרם מדרגות מסויים כי התייבשתי והייתי מדוכא מאוד, פחדתי אז משירותי פסיכולוגיה, חשבתי אסתדר לבד). הקב"ן היה נחמד יחסית אבל יחסית אדיש לדברים שלי, אמר שלא יכול לעזור בכלום, רמז לי בעקיפין שעדיף לי להיות נפקד כדי שאוכל לשרת בתנאים מתאימים לשאר בעיותיי (פציפיסט שרוצה לשרת בלי נשק, עם בעיות במעי וקושי להיות מרוחק משירותים).
ברחתי מהקורס הגרוע שאליו שיבצו אותי בפוקס כי לא הספיקו לבדוק לי את הסיווג והגעתי לתפקיד משרדי באיו"ש, כפציפיסט זה מאוד מצחיק אותי, אבל רציתי לשרת ולתרום מה שיכולתי. הקב"ן שראיתי בבסיס החדש שאל אותי לפחות פעמיים אם אני רוצה לצאת מצה"ל בכוונה שהוא יכול לעזור לי (בגלל שהבעיה שלי עם הבטן נהייתה ממש נוראית בצבא). סירבתי.. פיתחתי סוג של אגורפוביה (פחד מלצאת מהבית ולהתנייד) קשה אחרי הטירונות כתוצאה מהבעיה בבטן, עכשיו זה הדבר המרכזי בחיי, זה עצר לי את החיים, אני חיי את חיי משבוע לשבוע כי אני בקושי מצליח להגיע לבסיס, גימלים נפשיים אני לא מקבל כי כמעט ולא נותנים לי לראות קב"ן ואין לי איך לדבר איתו ושירותי הרפואה לאורך כל הדרך היו פח.. זה גרם לי להתמודד עם המון מצבים קשים מה שחישל אותי קצת.
בשנה שעברה רוב ימי החופשה שלי הלכו בגלל שלא הצלחתי להגיע לבסיס, הייתי 20 דק' מהבסיס (אחרי נסיעה של שעתיים) ולא הצלחתי לעלות על אוטובוס אז חזרתי הביתה.. זה הרס אותי והרג אותי כי שילמתי (בימי חופש) כדי לסדר את מצבי הנפשי קצת, אני עד עכשיו סובל מהבעיה, שואל את עצמי למה אני עושה את זה לעצמי,
למה אני נשאר, אבל נזכר שאם זה לא היה קורה, לא הייתי מנסה להתמודד עם זה. ככה לפחות מכריחים אותי לצאת מהבית ולקחת סיכונים. בסופו של דבר אני רוצה לסיים שנתיים ושמונה. המטרה הנוכחית היא לשרוד עד סמל, ולנסות להתמודד, אבל זו לא דרך לכל אחד, אני לא יודע אם אצא מוקדם יותר מהצבא, הייתי קרוב מאוד לקצה, אבל בחרתי שלא, אדם אחר היה יכול לבחור שכן, לא אמליץ לאנשים כמונו להתגייס.. בשבילי אלו היו יותר מדי חוויות רעות בעשרה חודשים, לאחרים אולי יהיה יותר טוב..
אנונימי
שואל השאלה:
תודה רבה. קראתי הכל וזה באמת מה שתיארתי שיקרה ואני מעדיפה לא לשים את עצמי במצב הזה. בהצלחה עם השירות ומקווה שיהיה לך יותר קל:)
תודה רבה. קראתי הכל וזה באמת מה שתיארתי שיקרה ואני מעדיפה לא לשים את עצמי במצב הזה. בהצלחה עם השירות ומקווה שיהיה לך יותר קל:)
אנונימית
תודה רבה, אני מעריך את זה מאוד.. אקווה שיתנו לך פטור, ובמקרה שחס וחלילה לא יתנו, תזכרי שהטירונות היא רק חודש, היא אולי תהיה קשה ואולי לא, יכולה להיות לך חוויה טובה בצבא, זה לגמרי אפשרי, אני לא מתחרט שלא יצאתי מהצבא ולא מתחרט שהתגייסתי, אומנם המצב לא אידיאלי אפילו מעבר לסיבות שציינתי אבל יהיה בסדר.
במידה ויתנו לך הת"ש זה עדיין נחמד, תהיי בטח לפחות 2 לילות בבית שזה די סבבה, שירות קרוב לבית למישהו עם חרדה חברתית יכול להיות די בסדר לדעתי. גם לא נראה לי שלאנשים יש ממש מוטיבציה להתחבר יותר מדי בבסיס פתוח, אתם כמו קולגות לעבודה כזה..
בכל מקרה, אל תפחדי, הכל יהיה בסדר! תמיד יש דרך פתרון.
במידה ויתנו לך הת"ש זה עדיין נחמד, תהיי בטח לפחות 2 לילות בבית שזה די סבבה, שירות קרוב לבית למישהו עם חרדה חברתית יכול להיות די בסדר לדעתי. גם לא נראה לי שלאנשים יש ממש מוטיבציה להתחבר יותר מדי בבסיס פתוח, אתם כמו קולגות לעבודה כזה..
בכל מקרה, אל תפחדי, הכל יהיה בסדר! תמיד יש דרך פתרון.
אנונימי