סליחה על הבורות, אבל אם היא מבינה את הבעיה שלה ומבינה שהיא צריכה לטפל בעצמה, למה היא פשוט לא אוכלת? (קישור) - קישור מצורף

היא אנורקסית מלא זמן, לא שהיא לא רוצה כנראה שהיא לא יכולה, הקיבה שלה התמצקה עד שכל פירור שתכניס היא תקיא לאחר מכן החוצה.

זה לא רק לא לאכול/להקיא כדי לרדת במשקל. בהמשך זה הופך למשהו ששולט לך בחיים, בכל היבט הכי קטן, מתקשר לכך דבר. אני יכולה להגיד מעצמי שאם אני אוכלת אפילו פירור יותר ממה שרציתי לאכול אז אני מרגישה נורא, הרגלתי את עצמי לכמות מאוד קטנה ככה שגם כמות שנחשבת לא מספיקה נחשבת בעיני להרבה יותר מדי. כשאני לא אוכלת אני מרגישה הכי חזקה, מסופקת, גאה ובשליטה. כשאני אוכלת כמות שאני מחשיבה אותה ליותר מדי אני מרגישה אשמה, חרטה, גועל ושנאה עצמית. כבר לא זכרתי מה זה לאכול רגיל, באמת לא ידעתי מה נחשב לכמות נורמלית. צמצמתי כל כך את הכמות של מה שאכלתי וגם את המגוון שהתחלתי לפחד ממאכלים מסוימים. פיצה, עוגה, שוקולד, עוגיות, בורקסים, ציפס, חטיפים, קורנפלקס, פסטה, אורז, בצקים, מטוגן, סוכר, וכל מה שנחשב בעיני לקלוריות מיותרות כמו למשל לשים סוכר בתה. כמובן שזה מתבטא גם בכמות שאני אכניס לפה ולא רק בסוג המאכל, גם אם זה יהיה אוכל בריא אבל בכמות שבעיני גבוהה זה ירגיש לי נוראי. זאת חרדה מאוכל, מהשמנה. עליה/ירידה הכי קטנה במשקל תשפיע על המצב רוח שלך באותו יום. ככל שתאכל פחות ככה ההרגשה תהיה טובה יותר.
חושבים כל כך מעוות, זה פשוט קשה בטירוף