אני יודעת שזה נשמע פתטי!

אבל הברויות הכי גדולה שהייתה עלי בחיים היא על ידי אחים שלי. אני בכיתה י"ב אחותי בכיתה י' ואח שלי בן 21.. ותמיד אח שלי היה זה שדאג לזה שאני אדע שאני שמנה עד רמה שפחדתי לאכול מולו. עד רמה שהייתי אוכלת בסתר. עד רמה שלא הייתי בכלל בעודף משקל והייתי במשקל בריא ובכיתה ו' ביקשתי מההורים לעשות ניתוח קיצור קיבה (ביקשתי ובכיתי על זה המון ).
עד רמה ששניהם מתאגדים יחד נגדי ומחפשים אותי כל פעם ועל איך לצאת עלי. מסתימים לי את הפה ומקטינים אותי. ועד היום אני בוכה מהקטעים האלה. ולהורים שלי קשה להשתלט עליהם.. זה הגיוני? נכון שזה פתטי?