לאלה שמתנדבים במדא

אני עשיתי את זה... זה היה עוד כשהייתי יחסית חדשה, וכל דבר ממש הלחיץ אותי. כשהגענו לבית החולים כבר הודיעו שהוא מת, ופשוט לקחו אותו מהר משם. הכל קורה כל כך מהר שפשוט לא שמים לב... אחרי כמה ימים פתאום הבנתי מה קרה, וזה היה ממש מלחיץ... פשוט באמצע שיעור התחלתי לבכות, אבל אחרי שתי דקות בערך הפסקתי. ההתנדבות במד"א אמורה להיות לאנשים בעלי לב עמיד, שלא יבכו כל שנייה, ובאמת היום אני כבר לא נבהלת כל כך. למרות שזה מאוד עצוב ולא נעים, אני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי, ושהגיעה שעתו. נכון, זו ראייה קצת קרה, אבל ככה זה

הרגשתי נורא, לא הפסקתי לבכות
זה היה שעוד הייתי חניכה לא ידעתי כול כך מה קורה חשבתי שהוא מת בגללי שאולי אני עשיתי משהו לא בסדר
בכיתי ימים שלמים כיאלו זה בן משפחה שלי
חשבתי לפרוש ממדא, אמרתי אולי זה לא בשבילי
אבל אז חברה שלי שהייתה חונכת אמרה לי אני מבינה אותך (היא גם עברה מקרה קשה מישהו שנטחן במכונת בשר במפעל) והיא אמרה לי את לא צריכה לפרוש זה היה מקרה אחד והוא לא מת בגללך הוא כבר היה מבוגר (בן 91) ויהיו לך עוד נסיעות והחייאות מוצלחות ולידות
והיא גרמה לי להבין שהוא לא מת בגללי ושהכול בסדר אני את שלי עשיתי אני נתתי את מירב היכולות שלי בשביל להציל אותו אבל בסוף הוא ניפטר
למדתי להתגבר במקרים כאלה ולאסוף את עצמי ולא "להיקשר" למטופלים
אם את צריכה משהו אני פה..

במקרים הראשונים די קשה לקבל את זה, המון נכנסים למן באסה של "לא הצלחנו להחיות אותו". הרבה פורשים בשלב הזה אבל אלו שלא פרשו עם הזמן מבינים שהסיכויים להציל הם לא גבוהים במיוחד, וכן עושים מה שניתן לעשות ועם הזמן מתרגלים למראה ולעניין הזה. לפעמים מצליחים ולפעמים לא, הסיכוים לצערי לא תמיד לטובתנו אבל אנחנו באים ומנסים לעשות שהם כן יהיו.