מה אתם חושבים? בבקשה תענו, הביקורת חשובה לי.

אמא טרייה, מלאת צפייה.
אין זה אמור להיות יומה המאושר? אין היא אמורה לצהול ולהתרגש?

לא.
דמעות מלוחות זולגות על לחיה החיוור, עוברות את שפתה הרועדת בעודן נופלות אל הקרקע המוצקה.
מוצק. יציב.
נדמה כי זה הדבר היציב היחיד בחייה. הקרקע.
היא אומנם בוכה, אך לא מהתרגשות. גם לא משמחה עילאית.
לא מפני שאינה חופצת בעוללה, להפך.
הרי הוא מה שהיווה את עיקר השמחה שלה במשך תשעת החודשים הללו.
היא דומעת מתוך צער, בדידות, כמיהה.
לבעלה, לנוכחותו סביבה, למגע ידיו סביב עורפה בעודו רוכן אליה.
אך די בו ובזכרונות הללו מפני שזה מה שהם. זכרונות. עבר. סוף.
אך טרם עזב הוא אותה, השאיר "מתנה". הרי אין זה מנומס ללכת סתם כך.
לכן, בעודה מתבוננת בו, עוברת היא מאבק סמוי בין עצמה- היא מתקשה להחליט האם אוהבת אותו או שההפך הוא הנכון.
תגובות הסובבים לא מועילות. איזה מן מסע תעבור כאשר הדרך תלולה מדי?
כבר אין מוצא- נטישה? עזיבה? לא אופציה.
אין לאן ללכת. אז כשהעולם יחשיך את דרכה, מה תוכל לעשות?
כיצד תתמודד?
מכאן זו רק היא, היא והוא,
ביחד,
לבד.