אבא שלי מחליט במה אני אהיה בעתיד ולאן אני אלך בתיכון וזה מתסכל אותי

הוא לא יכול להחליט באיזו מגמה תהיה ובמה תעבוד, זאת זכותך לבחור.

וואו. זה נוראי בעיני. הוא לא יכול להחליט על העתיד שלך. ברור שהכוונות שלו טובות אבל זו לא הדרך. כשהייתי יותר קטנה אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לעשות 5 יחידות מתממטיקה או שאני אגמור ברחוב... ואני האמנתי לזה וסבלתי כדי ללמוד. אבל אז גיליתי שזה כל כך לא נכון והתחלתי לחשוב עם עצמי מה אני רוצה לעשות, מה טוב בשבילי ולא איך לרצות את ההורים. עמדתי מול אמא שלי ואמרתי לה "אמא, אני אעשה מה שאני רוצה, מה שאני חושבת שטוב בשבילי. אני יודעת מה אני אוהבת ומה אני רוצה ללמוד ואת לא תוכלי להחליט לי את זה. אם אני ארצה לעשות 3 יחידות מתמטיקה אני אעשה ואם אני ארצה 5 אני אעשה. זו החלטה שלי. לא שלך" מאז אני לומדת מה שאני רוצה. כרגע אני עושה 4 יחידות מתמטיקה ורוצה להרחיב פיזיקה בעתיד (אני עוד בכיתה ט ורק שנה הבאה יהיו לנו מגמות) בקיצור מה שאני אומרת זה שתחשוב עם עצמך. מה אתה רוצה לעשות בעתיד. ותסביר לאבא שלך שאתה היחיד שמחליט פה על העתיד שלך. לא הוא. אתה יודע מה אתה אוהב ומה אתה רוצה לעשות עם החיים שלך, צריך ליהנות מהחיים וללמוד דברים שאתה אוהב ולא כל הזמן לנסות לרצות את ההורים. סליחה על החפירה זה פשוט ממש הרגיז אותי שיש הורים שחושבים שהם יכולים להחליט על העתיד של הילדים שלהם ולומר להם לעשות וללמוד מה שהם רוצים...

דבר ראשון- לכי לפי מ שאת מרגישה כי בסופו של דבר את תצטרכי ללמוד את זה ולא הוא.
דבר שני הוא בסך הכל רוצה שיהיה לך "בגרות איכותית" כי יש סטיגמה שתקשורת זה לא איכותי.

תעשה מה שאתה רוצה.
אל תקשיב לאחרים, לא משנה מי הם (לא משנה אם הם חברים או משפחה)
אני למשל מתכננת להיות ספרית לכלבים, אבל אבא שלי רוצה שאני ילמד משהו "יותר רציני" ושספרות לכלבים זה רק תחביב.
אבל אני בכל זאת ילמד רק ספרות לכלבים ואני הולכת לפתוח מספרה ולהקים עסק.
בכל אופן, מה שאני אומרת-זה שתעשה רק מה ש*אתה* אוהב.
אמא שלי למשל אומרת שאם אתה עושה משהו שאתה לא אוהב, אתה לא באמת תשקיע בזה ותכלס לא באמת ייצא משהו
אבל אם אתה עושה משהו שאתה אוהב-זה יצליח לך בגדול.