מדוע עדיין מתייחסים למופנמות כבעיה או כמשהו שצריך לפתור?

תחשבי מה זו מופנמות, ומה המחיר שמשלם אדם מופנם בחיו.
ברגע שתכונה מסוימת מפריעה, עוצרת, וחוסמת - זו בעייה.

שואל השאלה:
אני יודעת מה זו מפונמות. אני כזו.
וזה אף פעם לא הפריע לי.

זה מעולה שזה לא מפריע לך. הלוואי ויכולתי להגיד על עצמי שזה לא מפריע לי אבל זה מונע מלהגיד הרבה פעמים את הדעות שלי או לדבר עם אנשים וזה גם יכול לגרום לך להיראות סנובית העיני אחרים. אז אנשים רוצים להתגבר על זה כדי שלא תהיה להם בעיה לדבר ולהיות הם עצמם.

מופנמות באה ממקום של לא לבטוח באחרים.
להיות סגורה ולא לספר. כי: ידחו אותי, כי לא יקבלו אותי, כי יצחקו עלי, וכו'.
כשאת אומרת שזה לא מפריע לך, את מחזקת את המופנמות שלך.
קצת להפתח, להעז, להיות יותר פתוחה חברתית ורומנטית- רק יעשה לך טוב.
הכל עניין של מידה. של מינון וכמות.

שואל השאלה:
לא
אני חושבת שמתבלבלים הרבה פעמים בין מופנמות לבין חוסר בטחון/ ביישנות
אני דווקא כן חברותית, וכן מדברת עם אנשים. פשוט לוקח לי זמן להפתח ולשתף בדברים, ואני צריכה המון זמן לבד.

שואל השאלה:
אני מופנמת ואני בוטחת באנשים, באמת אין קשר.

זה עולם מוחצן, לדעתי זה לא ישתנה.. (אני מופנם)