אני כבר שנתיים בוכה בטקסי יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (המשך בפירוט)
לפני שנתיים אני הפתעתי תעצמי לא יכלתי לעצור את הדמעות של עצמי השירים של שרית חדד רצחו אותי מבפנים לא ידעתי מה קרה לי גם עבר עליי מלא בשנתיים וחצי האחרונות ולמדתי להעריך הרבה יותר אנשים שקרובים שלהם נפטרו זה כאילו נפתח בי צד חדש של חמלה ורגש יתר מילדה חזקה שלא בוכה משום דבר הפכתי לילדה (אני בת 14) שבוכה יחסית הרבה ומכל שטות קטנה אם זה מסרטים אם זה מסדרות אם זה משירים אם זה מטקסים אבל הטקסים של השואה ויום הזיכרון מנפצים אותי לרסיסים אני לא מצליחה לעצור את הבכי בטקס יום השואה האחרון אני בכיתי תנשמה שלי זה כאילו כל מה שעבר עליי פשוט התפוצץ באותו יום באמצע בצפירה אני בכיתי שכל הבית שמע ואפילו אמרו לי להיות בשקט כי חשבו שצחקתי (ואני לא!) הפרעתי לכולם לא יכלתי לעמוד בצפירה אני פשוט יצאתי מהאולם ובכיתי ובשירים של שרית חדד כמעט מתתי ברוב בכי
זה גרוע?
זה מפדח?
זה לגיטימי?
זה קשור למה שעובר עליי?
זה גרוע?
זה מפדח?
זה לגיטימי?
זה קשור למה שעובר עליי?
23 בפברואר 2018, 19:04