שמעתי שיחה של ההורים שלי עלי.

זה מה שאני עושה..
אני בכיתה יא ככה שתמיד יש לי מה ללמוד, כל יום. במקום לחמוד בבית או לחזור הביתה אחרי הבית ספר, אני הולכת לספריה ולומדת שם (זה לוקח הרבה שעות טובות).
ובנוסף לזה, אני גם עובדת- לא מבקשת מההורים שלי כלום, במהלך היום קונה אוכל לעצמי. הפכתי את הבית למקום שאני ישנה ו וזהו.
אני חושבת לקנות מקרר קטן לחדר שלי, כדי להיות יותר חסכונית עם הקטע של האוכל.
ובשנה הבאה בעזרת השם כבר אגור לבד ביחידת דיור.

יש לי אח ואחות ובמהלך השנים שמעתי את ההורים שלי מדברים עליהם, לא בנוכחותם, בדיוק ככה ("מגיע לו חרא", "היא חושבת שאני אממן אותה", "והיא בטח עוד תגיד ש..."). כצופה מהצד, באותם רגעים בהחלט הזהיתי עם הנאמר כי היתה ברקע התנהגות מאוד לא נאותה של אחד מהם.

מה שאני אומר זה שההתבטאויות של ההורים שלך הן לא משהו יוצא דופן. זה קיים במשפחות נורמטיביות (גם שלי כזו). הורים לעתים מדברים ככה על ילדים לא בנוכחותם.

זה לא כאילו השמיים נפלו, או שהפכת לילדת מצוקה או משהו כזה. ההורים שלך אוהבים אותך כמו מקודם ויתנו את חייהם למענך בלי אפילו לחשוב.

את הקטע של להתבצר ולדחות את ההורים ("לברוח לכל היום", "לקנות מקרר קטן") אני מכיר טוב מהתקופה בה הייתי נער. כל אחד חווה את זה. לרוב, התוכניות הגרנדיוזיות האלה נעלמות כי מסתבר שלחזור להיות ביחסי חברות עם ההורים זה משהו קל ביותר. מספיק לשמוע את ההורים מדברים אליך, לשמוע את החום בקולם, כדי להבין שה"מלחמה" היתה קיימת אך ורק בראשך ולא במציאות.

בתכל'ס, אנחנו לא עושים חיים קלים להורים שלנו. אנחנו מענים אותם. קחי את זה בחשבון. הדיבורים בין אבא לאמא הם לעתים כמו דיבורים בין שני חיילים שחזרו מקרב עם חיזבאללה, ובהחלט אפשר להבין את זה. לא סתם קיים הביטוי "צער גידול בנים/בנות".

שואל השאלה:
תודה.
אבל אותי אבא שלי לא אוהב, כנראה שאמא שלי כן. לא אכפת לו ממני בכלל לא משנה איפה הייתי או מתי חזרתי או מה קורה איתי. זהו.