אני נורא אשמח שתגידו לי מה אתם חושבים, ואם יש משהו לשנות במה שכתבתי, כתבתי את זה תוך 10 דקות.

הלכתי,
לא באמת הלכתי.
נשארתי בפנים אבל הרגליים שלי הלכו.
וגם כשהם הלכו הרגשתי עמוק עמוק בפנים,
בתוך החדר,במיטה.
את לא יכולה להגיד שהכל בסדר
כי את לא נמצאת בפנים.
את נימצאת בחוץ,
איפה שאני נמצאת בלי שליטה.
איפה שהרגליים שלי לוקחות אותי,
איפה שאומרים לי ללכת.
אז כן,
את יכולה להגיד "שאת רואה שינוי" עם חיוך גדול שכאילו פותר את כל הבעיות שיש לי.
ואני ארכין את הראש. ואתן לעצמי להישאר.
אבל רק בראש,
רק מבפנים.כי קשה לי.
קשה לי להסביר,קשה לי לומר.
לתת לך משהו עם מילים זה יותר מידיי בשבילי.
אז אני אתלונן ואומר 'שזה לא פייר'
ואתם לא יכולים לעשות משהו שיעשה לי עוד יותר רע,להוסיף עוד בעיה לבעיות שלי שאתם לא יודעים.
לא יודעים כלום.
אבל אני?
אני קטנה.בלי דעה מספיק חזקה,ואני לא אוכל להגדיר את עצמי במילים,בכאב.
כי אני אצחק,אצחק במקום לבכות,
כי כל הסיטואציה הזאת תראה לי מובכת.
ואני אחשוב לעצמי על כמה באלי להיקבר עמוק בתוך עצמי ולא להרגיש.
אבל זה לא ממש יהיה לכם אכפת,או בכלל למישהו.
אז הרגליים שלי ימשיכו להוביל אותי לפי מה שיגידו.
הפנים שלי ימשיכו ליצחוק.
אבל הלב?
הלב ישאר עמוק עמוק בתוך האדמה.