יש לי ידיד בכיתה שפעם אהבתי אותו אבל אני לא יכולה לסבול אותו עכשיו כנסו פליז.

הוא באמת ידיד טוב ואפשר לספר לו הרבה דברים והוא מקשיב ונותן עצות טובות, הבעיה היא שהוא מאוד ישיר וחסר טאקט. סיפרתי לו על מישהו שאני אוהבת ושהוא לא אוהב אותי וזה... ואז הוא אמר לי כזה: בתכלס אני מבין אותו זה לא שאת מלכת יופי בלשון המעטה, ואת גם שמנה... אולי אם תרזי יהיה לך סיכויים איתו, ואם היית נראית אחרת אני בטוח שהוא היה רוצה אותך. עכשיו בהתחלה לא נפגעתי מזה, דווקא הערכתי את זה שהוא אומר לי הכל בפנים אבל אחר כך כשחזרתי לבית והסתכלתי במראה אמרתי לעצמי כזה איך זה יכול להיות שאני אוהבת את איך שאני נראית ואף אחד אחר לא אוהב? הוא גרם לי להרגיש ממש רע עם עצמי ואז כשהבנתי שזה נכון ושאולי אם באמת הייתי נראית שונה הילד שאני אוהבת היה אוהב אותי גם ואני כל כך אוהבת אותו וכל כך כואב לי שהוא לא אוהב אותי, ושזה רק בגלל המראה הזה שלי שאני בכלל לא מייחסת לו חשיבות אני שונאת לשפוט אנשים על פי המראה שלהם ואני שונאת ששופטים אותי על פי המראה, תמיד הרגשתי כל כך מושלמת, שלמות הייתה תלוייה בשבילי רק באופי, ערכים וחכמה, כל כל שמחתי על כל מה שיש לי ותמיד הייתי הולכת בגאווה, המראה לא היה מפריע לי בכלל, תמיד חשבתי לעצמי אם אנשים מסתכלים עלי ולא נהנים אז זה בכלל לא נוגע אלי, זה הם שסובלים אני לא רואה את עצמי חוץ מבמראה ואם אני לא רואה את עצמי זאת לא אני. בקיצור מאז ההערות האלה שלו אני מרגישה חרא עם עצמי ברמה שאי אפשר לתאר, מסתכלת במראה ובוכה, פתאום אני מסתכלת על עצמי ואומרת איכסה למה זאת אני? אני כל כך שונאת את הילד הזה עכשיו כל כך שונאת אותו! ואני יושבת לידו בכיצה באלי לריב איתו באלי לצרוח עליו באלי להרביץ לו.... איך אפשר לריב איתו? בבקשה תתנו לי דרכים אני באמת לא יודעת איך להתחיל ריב אבל אני מרגישה שבחיים לא שנאתי מישהו ככה כמו עכשיו...