9 תשובות
לא
לא שזכור לי
ואם כן אז זה היה ממש בקטנה, אבל אני אף פעם לא שותקת לאנשים
ואם כן אז זה היה ממש בקטנה, אבל אני אף פעם לא שותקת לאנשים
ביסודי צחקו עלי, לעגו לי, השפילו אותי, עד שהחלטתי להכניס בהם מכות.
זמנים טובים.
זמנים טובים.
כן בכיתה ז' עברתי חרם והצקות ולפעמים זה ממשיך גם עכשיו, עכשיו זה רגוע אבל בדרך אחרת, אני קורא לזה גם בריונות בעיקרון מנצלים אותי עכשיו בכסף או רק מתי שצריכים ממני משהו אין לי באמת חברים
כן, כל היסודי וכיתה ז'-ח'
השנה סוף סוף לא עברתי בריונות
(הם רק מקללים אותי אבל מי שם עליהם שיילכו לעשות חמוצים)
השנה סוף סוף לא עברתי בריונות
(הם רק מקללים אותי אבל מי שם עליהם שיילכו לעשות חמוצים)
כל היסודי. קיבלתי מחלה כרונית מזה (כשהגוף בדיכאון המערכת החיסונית יורדת).
למזלי חטיבה יותר טוב
למזלי חטיבה יותר טוב
אנונימית
בקטנה ביסודי אבל תמיד החזרתי
אנונימית
אני סוג של עוברת עכשיו
אנונימית
בערך, לא משהו עד כדי כך רציני.
בכיתה ב מישהו שהיה חבר דיי טוב שלי הפיץ עלי שקר שהתנשקתי איתו (וגיליתי את זה רק בכיתה ו שזה למה התחילו להציק לי), ולא הבנתי למה הוא הפסיק לדבר איתי. הוא התחיל לקרוא לי חננה וילדים בכיתה דיי הפסיקו לדבר איתי, ועברתי לכיתה של אחותי.
מאז כיתה ג והלאה בנים בכיתה הזאת היו דיי מציקים לי אבל מציקים כמו ילדים ילדותיים. לא אהבתי את זה אבל הם אהבו כשרדפתי אחריהם משום מה.
בכיתה ד' נראה לי היתה מסיבת כיתה והרביצו לי עם מקל על הראש חזק בגלל משהו, וכשאבא שלי הגיע הוא לקח את הילד הזה לצד וכעס עליו או משהו.
ואז הלכנו להגיש תלונה במשטרה נראה לי.
למחרת הילד הזה טען שאבא שלי איים עליו עם אקדח ועשה המון רעש, ובסוף הוא הודה שזה לא נכון.
אבל הבעיה האמיתית היתה המורים. המסגרת לא התאימה לי כי אני מחוננת, קצב הלימוד היה מאוד משעמם ואיטי, ובכיתה ג כבר נמאס לי משיעורי בית כי זה היה ממש משעמם.
הם החליטו לקחת את זה כאילו יש לי בעיות למידה, שלחו אותי לאיבחון, גילו שאני מחוננת אבל זה לא עזר.
התאימו לי מישהי שהייתי הולכת אליה במקום שיעור אחד. אז לא הבנתי את זה אבל זה כי הם חשבו שיש לי בעיות.
אני זוכרת שכל פעם שהגעתי הייתי יושבת מתחת לשולחן כדי שלא יראו שאני בוכה, שנאתי כשרואים שאני בוכה ועד היום אני שונאת את זה.
הם גם לקחו את הקריאה באמצע שיעור כחלק מהבעיה. אין לי מושג למה. השיעור שיעמום אז קראתי ספר. ולא נראה לי שילד עם בעיות כמו שהם הגדירו לי יכול לקרוא את כל הארי פוטר תוך חודש, תודה רבה.
הם מה שגרמו לי להראות שונה, וכנראה שגם הורים שמו לב לזה והסבירו את זה לילדים שלהם.
בכיתה ה' להורים שלי נמאס ואני ואחותי עברנו בית ספר, ושם הילדים באמת היו נוראיים.
קודם כל, לא למדתי שום דבר בכיתה ו. שום דבר. לימדו אותנו חומר של כיתה ה' בשיעורי אנגלית, וכל השאר היה בעיקר שיעורי תנך כי זה היה בית ספר דתי.
הפיצו עלי שמועה שליקקתי מישהו, והתייחסו אלי ממש רע.
היתה רק כיתה אחת בשכבה אז לא יכולתי לעבור כיתה.
אז הפיצו עלי שמועה שהתאהבתי במישהו.
הם אהבו להיות סביבי כשבכיתי, אבל לא בקטע טוב. הם צחקו עלי הרבה.
לקראת סוף השנה פשוט הפסקתי לבוא. הייתי חייבת לבוא רק בשלושת הימים האחרונים בשביל לקבל את התעודה.
אז לקחו לי ולאחותי את התיקים, זרקו אותם לפח וירקו עליהם.
אולי זה לא נשמע כזה נורא כל זה, אבל בי זה מאוד פגע כילדה.
ולחשוב שבגלל המורים שלי כל הילדות שלי התחרבשה, זה מבאס.
כי זה השפיע על הסיבולת הרגשית שלי, על היחסים החברתיים שלי, הביטחון העצמי שלי...
זה גם גרם לעוד בעיה.
אני אדם מאוד בוגר, אני מודעת לזה. אבל הם גרמו לי לאיזשהו פילוג, ויש בי גם צד מאוד ילדותי.
אני יכולה להיות כתף של חברה שלא מפסיקה לבכות ולכעוס ולהישאר רגועה בשבילה, ואני יכולה לבכות כמו משוגעת כי אחותי השתלטה לי על השלט ולא נתנה לי לראות סדרה שהמוח זמן לא ראיתי כי לא יוצא לי לראות טלוויזיה ואין אותה באינטרנט בעברית או בויאודי.
אני יכולה לכתוב איזשהו קטע מרגש (כבר אמרו לי את זה על הרבה קטעים שכתבתי), ואני יכולה לצחוק כמו משוגעת כי מישהו נקש באצבעות.
אני יכולה להתחיל לבכות באמצע שיחה עם ההורים בלי סיבה הגיונית. אין לי מושג למה.
זה פילוג שנגרם לי מהמורים האלו. הייתי אמורה להיות יותר בוגרת היום אם הם לא היו ממשיכים להתייחס אלי ככה. היו יכולים להיות לי כישורים חברתיים הרבה יותר חזקים.
טוב זאת היתה מגילה ארוכה...
בכיתה ב מישהו שהיה חבר דיי טוב שלי הפיץ עלי שקר שהתנשקתי איתו (וגיליתי את זה רק בכיתה ו שזה למה התחילו להציק לי), ולא הבנתי למה הוא הפסיק לדבר איתי. הוא התחיל לקרוא לי חננה וילדים בכיתה דיי הפסיקו לדבר איתי, ועברתי לכיתה של אחותי.
מאז כיתה ג והלאה בנים בכיתה הזאת היו דיי מציקים לי אבל מציקים כמו ילדים ילדותיים. לא אהבתי את זה אבל הם אהבו כשרדפתי אחריהם משום מה.
בכיתה ד' נראה לי היתה מסיבת כיתה והרביצו לי עם מקל על הראש חזק בגלל משהו, וכשאבא שלי הגיע הוא לקח את הילד הזה לצד וכעס עליו או משהו.
ואז הלכנו להגיש תלונה במשטרה נראה לי.
למחרת הילד הזה טען שאבא שלי איים עליו עם אקדח ועשה המון רעש, ובסוף הוא הודה שזה לא נכון.
אבל הבעיה האמיתית היתה המורים. המסגרת לא התאימה לי כי אני מחוננת, קצב הלימוד היה מאוד משעמם ואיטי, ובכיתה ג כבר נמאס לי משיעורי בית כי זה היה ממש משעמם.
הם החליטו לקחת את זה כאילו יש לי בעיות למידה, שלחו אותי לאיבחון, גילו שאני מחוננת אבל זה לא עזר.
התאימו לי מישהי שהייתי הולכת אליה במקום שיעור אחד. אז לא הבנתי את זה אבל זה כי הם חשבו שיש לי בעיות.
אני זוכרת שכל פעם שהגעתי הייתי יושבת מתחת לשולחן כדי שלא יראו שאני בוכה, שנאתי כשרואים שאני בוכה ועד היום אני שונאת את זה.
הם גם לקחו את הקריאה באמצע שיעור כחלק מהבעיה. אין לי מושג למה. השיעור שיעמום אז קראתי ספר. ולא נראה לי שילד עם בעיות כמו שהם הגדירו לי יכול לקרוא את כל הארי פוטר תוך חודש, תודה רבה.
הם מה שגרמו לי להראות שונה, וכנראה שגם הורים שמו לב לזה והסבירו את זה לילדים שלהם.
בכיתה ה' להורים שלי נמאס ואני ואחותי עברנו בית ספר, ושם הילדים באמת היו נוראיים.
קודם כל, לא למדתי שום דבר בכיתה ו. שום דבר. לימדו אותנו חומר של כיתה ה' בשיעורי אנגלית, וכל השאר היה בעיקר שיעורי תנך כי זה היה בית ספר דתי.
הפיצו עלי שמועה שליקקתי מישהו, והתייחסו אלי ממש רע.
היתה רק כיתה אחת בשכבה אז לא יכולתי לעבור כיתה.
אז הפיצו עלי שמועה שהתאהבתי במישהו.
הם אהבו להיות סביבי כשבכיתי, אבל לא בקטע טוב. הם צחקו עלי הרבה.
לקראת סוף השנה פשוט הפסקתי לבוא. הייתי חייבת לבוא רק בשלושת הימים האחרונים בשביל לקבל את התעודה.
אז לקחו לי ולאחותי את התיקים, זרקו אותם לפח וירקו עליהם.
אולי זה לא נשמע כזה נורא כל זה, אבל בי זה מאוד פגע כילדה.
ולחשוב שבגלל המורים שלי כל הילדות שלי התחרבשה, זה מבאס.
כי זה השפיע על הסיבולת הרגשית שלי, על היחסים החברתיים שלי, הביטחון העצמי שלי...
זה גם גרם לעוד בעיה.
אני אדם מאוד בוגר, אני מודעת לזה. אבל הם גרמו לי לאיזשהו פילוג, ויש בי גם צד מאוד ילדותי.
אני יכולה להיות כתף של חברה שלא מפסיקה לבכות ולכעוס ולהישאר רגועה בשבילה, ואני יכולה לבכות כמו משוגעת כי אחותי השתלטה לי על השלט ולא נתנה לי לראות סדרה שהמוח זמן לא ראיתי כי לא יוצא לי לראות טלוויזיה ואין אותה באינטרנט בעברית או בויאודי.
אני יכולה לכתוב איזשהו קטע מרגש (כבר אמרו לי את זה על הרבה קטעים שכתבתי), ואני יכולה לצחוק כמו משוגעת כי מישהו נקש באצבעות.
אני יכולה להתחיל לבכות באמצע שיחה עם ההורים בלי סיבה הגיונית. אין לי מושג למה.
זה פילוג שנגרם לי מהמורים האלו. הייתי אמורה להיות יותר בוגרת היום אם הם לא היו ממשיכים להתייחס אלי ככה. היו יכולים להיות לי כישורים חברתיים הרבה יותר חזקים.
טוב זאת היתה מגילה ארוכה...