דברים שרק אנשים שקטים יבינו?

שיש לך כל כך הרבה מה לומר
כל כך הרבה
אבל משהו פשוט עוצר בעדך.

ושאנשים מסתכלים עליך מוזר שאתה מדבר ושואלים "אה אתה גם יודע לדבר?"

לשבת בשקט עם הפלאפון במסיבה שכולם צועקים ועושים קריוקי ורוקדים

סון גוקו

תמיד רוצה לתרום לדיונים אבל שומר הכל בפנים

שכולם שואלים אותי למה אני לא מדברת למה אני שקטה.
שיש מסיבה ואני בצד כזה שקטה.
שאני רוצה להגיד משהו אבל בסוף אני לא אומרת כי זה גובר עלי.

שואל השאלה:
הרגע הזה שאתה מדבר עם אנשים ורק רוצה שהשיחה תיגמר וללכת משם. כדאי לא לצאת מוזר ושלא יגידו עליך משהו.

*אומרת משהו*
מישהו: "מה?"
אני: "לא משנה"

או שהם לא שומעים ואתה מרגיש שאתה מדבר לעצמך

שאתה מדבר בקול רם ואז זה נשמע לך ממש מוזר אז אתה יוצא עקום כזה בקול

שמישהו ניגש אליך עם השאלה
"אתה אילם?"
או
"למה אתה לא מדבר?"
שונאת את זה.
לפעמים באמת שאין לי מה להגיד או שאני פשוט חסרת ביטחון אז... אוף.

הרגע הזה שאתה רוצה לשאול משהו, שנראה לך לגיטימי לשאול, ומפחד שאם תשאל את זה תצא טיפש.
הרגע הזה שאתה במתח כל השיחה כי אתה מפחד שתהיה שתיקה מביכה פתאום.
הרגע הזה שאתה מפחד שאתה משעמם מישהו כששניכם לבד.

הרגע הזה שאתה רוצה לדבר עם מישהו אבל מתבייש אז אתה מדמיין את השיחה מיליון פעמים בראש

כל מה שכתבתם פה קרה\קורה לי :)

" למה את/ה לא מדבר/ת? "

אני תמיד לא יודעת מה אני אמורה לענות.-.

כשאנשים מתלהבים לידך כי הם חושבים שאתה איזה אפס ביישן אבל אתה פשוט שקט אז אתה לא יכול להוציא את כל מה שיש בתוכך

שאנשים לא יודעיפ משהו ואתה ממש יודע את התשובה אבל אתה לא תגיד אותה כי אתה מתבייש אבל זה ממש מתסכל שהם לא יודעים ומחפשים ואני בוודאות יודעת כי כבר בדקתי וראיתי את זה
קרה לי לפני כמה ימים בבית ספר!

שואל השאלה:
שמש. קרה לי היום. וכל הדברים שרשמתם כאלו נכונים אוף:/

אני חושבת שכל המחשבות ששפכנו כאן, כל זה נובע מהחשש "להיראות/להשמע מוזר" או מהחשש שיתעלמו ממך כשתתחיל לדבר..

שבלי טלפון בבית ספר עדיף להתאבד
אין במה לבהות

שמישהו נדלק על מישהי, ומסתכל עליה, אבל היא לא מאמינה שנדלק, היא חושבת שהסתכל בגלל שיש לה פטרוזיליה בשיניים.

כשמישהו מתחיל לדבר אבל אף אחד לא מקשיב לו ואז הוא מסתכל לצדדים כדי לראות אם מישהו היה עד לייבוש הזה.

כשאתה מתחיל לספר למישהו סיפור וסוף סוף מקשיבים לך ואתה חושב שאתה משעמם אותו אז אתה פשוט עוצר אותו באמצע למרות שאתה רוצה שיקשיבו לך.

למה את מדברת בשקט? את מדברת עברית?

כל העולם שבחוץ. הכול נראה כזה מושלם ולא מבין שיש עוד אנשים כמוני אני תמיד חושב שהדברים האלו קורים רק לי. כאילו שלכולם יש ביטחון וכאלו ואני נשאר מאחורה.

תכלס? קורה לרוב האנשים בעולם..

כשאתה עם קצת חברים שלך נגיד ואתם הולכים לפגוש מישהו שאתם לא ממש מכירים והם מדברים מלא וצוחקים ואתה לא אומר כלום ואז שואלים אותך "את בסדר? מה קרה?"
-מקרה אמיתי-

כמדברים על דברים שאתה מבין בהם בשיעור ויש לך מלא מה לומר אבל אתה לא עושה עם זה כלום

שכשאתה מחליט בכל זאת לדבר בכיתה ולומר משהו ואף אחד לא שם לב

שאתה ממש חושב לפני שאתה עונה לשיחות טלפון או פשוט שונא לדבר בטלפון כי אתה יודע שתיהיה שתיקה מביכה

הרגע הזה שמרוב שלא דיברת הרבה זמן ואז אתה אומר משהו הקול שלך יוצא ציפציפי כזה

ששואלים משהו בכיתה ואף אחד לא יודע ואתה כן יודע אבל אתה בכל זאת לא אומר

אה גם ש! מישהו מדבר איתך ואתה לא כזה: אני? מה. ומסתכל לצדדים לפני

אני בן אדם שבאמת אוהב שקט, אבל כשיש לי להגיד משהו אני אגיד, וכשאני רוצה להרעיש אני מרעישה. אין לי שום חוסר ביטחון עצמי, ואם הנושא לא מעניין אותי אז אני אהיה בטלפון ולא אשתתף בשיחה. אנשים ממש מתבלבלים בין ביישנים לבין אנשים שאוהבים שקט ורוגע. וכל האידיוטים האלה ששואלים אם אני יודעת לדבר, אם אני לא מדברת איתכם זה לא אומר שאני לא יודעת לדבר, אני פשוט לא רוצה לדבר איתכם.

"היית פה כל הזמן הזה?"
"לא שמתי לב שאת פה"
להסתכל מהצד ולראות איך כולם מתפרצים אחד לשני ויוצרים רעש, או איך מישהו אחד מדבר, השני מגיב לו, השלישי מגיב לשני, הרביעי מגיב לשלישי עד שיש ככ הרבה רעש שעדיף היה שכולם היו בשקט.
להגיב לאנשים בראש אבל לא להוציא מילה, לדמיין שיחות שלמות ומה הייתי אומרת אם הייתי רוצה.

לדבר עם אנשים שאתה רוצה להגיד משהו והם מתעלמים וממשיכים לדבר עם מי שלידם

ששואלים אותי למה את לא מדברת?
ואני כזה לא יודעת מה להגיד..
ולתשובה של שמש- מסכימה איתך כל כך!

כשהייתי קטנה אנשים כל הזמן שאלו אותי למה אני לא מדברת. הייתי עונה להם, אבל אני לא מדברת עם אנשים מתחת לרמה שלי.
סתם, האמת שעכשיו אני גם שקטה ואף אחד לא אומר מילה. שקט זה מדבק.
האמת שמה שכן מפריע זה שאנשים צועקים ואז לא שומעים אותי כשאני כן מדברת -_-

שחושבים שאני איזה מתבודד עמוק אם סודות ודברים
שמתחילים לחקור אותי לראות למה אני לא בא למסיבה
למה אני יודע את התשובה ושותק
למה לא מדבר על עצמי

חושבים אני משהו מיוחד

סתם ביישן שתקן שבורח לחדר למחשב

הרגע הזה שעד שאני כבר מגייסת את הכוחות שלי ואומרת משהו אף אחד לא שם לב ואני מדברת לאוויר. או שיותר נורא, מי שדיברצי אליו לא שם לב אבל מישהו אחר שם לב וראה את הייבוש שקיבלתי ואז אני נשבעת לעצמי שאני לעולם לא אפתח שוב את הפה. והכל חוזר חלילה כמובן

הקטע הזה שאנשים כבר התרגלו שאת תמיד שם ואף פעם לא מדברת אז את כבר הופכת להיות חלק מהנוף ואף אחד כבר לא שם לב אלייך

כשאת סוףסוף מחליטה לומר את התשובה שרק את יודעת ואף אחד לא יודע בכיתה ואז:
1. או שהמורה לא שומעת
2. או שהמורה לא שומעת והילד שיושב לידך שומע והוא צועק את זה והמורה שומעת אותו

שהמורה או מישהו אומר לך להגביר את הקול ואת מרגישה כאילו את צורחת אבל בכל זאת לא שומעים אותך

שמישהו מתקשר אלייך ואת מחליטה לא לענות

כשיש לך שיחה עם מישהו ואתה כל הזמן מפחד שלא תמצא איתו עוד נושאי שיחה ותהיה שתיקה מביכה