מכירים את זה שאת שם תמיד בשביל חברים שלך ושאת מייעצת לכולם מתי שאת צריכה עזרה ואף אחד לא שם לב ולא נעים לך לבקש אז את פשוט נשארת חזקה ועוזרת להם?

מכירה וחווה את זה עדיין...
אין לי כל כך מה לספר על זה פשוט אני יודעת שלא כזה אכפת להם אבל אני עדיין רוצה להיות שם בשבילם כי אכפת לי מהם...
אם את רוצה לדבר ולהתייעץ ולפרוק, אני כאן.

אני כל כך מבינה אותך
זה קורה לי כל הזמן

ואו כן
קרה לי מלא...
עד שהגעתי למצב שאני לא יכולה להחזיק את עצמי לבד ונשברתי (הגעתי למקום מאודד נמוך נפשי)
ואז קרה הנפלא מכל והחברות האמיתיות שלי ראו את השיברון שלי ועזרו לי לקום ואת השאר סיננתי מחיי.

ייתכן, אולי צריך פשוט למצוא דרך לפרוק את זה אם רוצים

כן בפעם המיליון

הבעיה שלי היא שאני בן אדם נחמד, אולי אפילו יותר מדי. אם מבקשים ממני משהו אני פשוט לא מסוגלת להגיד לא, אני תמיד מנסה לבוא להכל, לעזור במה שאפשר ולהיות שם בשביל אנשים. כבר כמה פעמים אמרו לי שאני פשוט נחמדה ושמחה, ושאני לא יודעת איך לכעוס או להיות עצובה, פשוט כי זה מה שאני משדרת לסביבה, זה מה שאני מנסה להיות- נחמדה.
אז כשאני צריכה עזרה, פשוט לא רואים את זה. לא רואים שמתחת למעטפת של הנחמדות והטוב יש עוד דברים, אז אף אחד לא חושב שאולי אני גם צריכה שיעזרו לי. אף אחד לא חושב שאולי גם אני יכולה להיות שבורה מבפנים, מדוכדכת או מבואסת. מניחים שאני אולי לא מרגישה טוב, או שסתם קמתי על צד שמאל. ואני לא מסוגלת לתקן אותם, אני לא מסוגלת לשבור את מעטפת הנחמדות הזו, אלא רק לשתוק ולהנהן, כדי להיות שם כשיצטרכו אותי.
אז אני שותקת ומהנהנת. ואני שם שוב כשצריכים אותי.