למה רק בסטיפס אני רואה הרבה ילדים בדיכאון אבל במציאות אף אחד כמעט ולא מראה את זה?

אנשים מרגישים בנוח לפרוק כאן ולהרגיש עצמם... כי זה אתר אנונימי, אף אחד לא יודע מי אתה.

כי אנשים במציאות מסתירים את הרגשות שלהן שלא ישפצו אותם

מתבישים להראות.
וכשכותבים מאנונימי, אין בושה, כי לא נחשפים.

הרבה מרגישים בנוח לפרוק פה את הדיכאון שלהם אבל במציאות לא.

כי פה הם יכולים להיות מי שהם באמת ולחשוף את עצמם
וזה לא כיף שבמציאות כל אחד ידע מה עובר עליך ולשתף את כולם

שואל השאלה:
אני ישמח לראות ילד בדיכאון שישתף אותי, זה יתן לי רצון לעזור לו

באינטרנט יותר קל להיפתח ולהראות רגשות

כי הרבה יותר קל לדבר על דברים כאלו באנונימיות מאשר במציאות.

מאחורי מקלדת חשים יותר בנוח לדבר מה מציק להם

אני יכולה להעיד על עצמי
שאני בדיכאון, עם רגעי משבר, מחשבות קשות ובכי והרבה פעמיים נמאס לי מהחיים.
אבל אני אף פעם לא אחשוף את זה כלפי חוץ, מבחינת חוץ אני שמחה, נראית תמימה והכל נראה טוב ויפה אבל זה ממש לא. ולפעמים פה בסטיפס אני מרגישה בנוח לפרוק את הרגשות שלי, להזדהות עם אחרים..

לרוב במציאות אנשים כאלו נמצאים עם מסיכה על הפנים שלהם, ומציגים את עצמם כ "מאושרים", "צוחקים" וכדומה... בעצם, הם מכחישים את המצב שלהם, וזה יכול לגרום להם להרגיש טוב, עד לרגע שהם לבד שוב. וזה לא בהכרח קורה, העובדה בכך שהם נחשפים לאובייקטים מסויימים, מעסיקה להם את המחשבה, וגורמת להם להראות ההפך מבן אדם בדכאון. ובלי קשר להעסקת המחשבה, או הכחשה, בני אדם כאלו גם נוטים לא להראות שהם בדכאון במציאות כיוון שהם חושבים שהם לבד, ושאף אחד לא באמת יעזור להם, הם אבדו תקווה, והם לא מוצאים ב עזרה כמשהו שיעזור להם, וגם, העובדה שאתה מראה שאתה בדכאון במציאות, יכולה לבאס את הקרובים שלך, ואתה לא הכי רוצה את זה. בכל מקרה, ברגע שהאנשים האלו הם לבד, מחשבות טורדניות חוזרות להם, והם מוצאים את האתר הזה כאזור נכון ומותאם בשביל הצרכים האקספרסיביים שלהם. במיוחד כשהאתר הוא אנונימי, יותר נוח להם לפרוק.